שוב שלום לכן...
לקח לי זמן למצוא את המוזה וגם את הזמן לכתוב כאן. לא ממש קל לי לספר, ואני גם ממש לא יודעת איפה להתחיל...אני פשוט אספר את סיפורי ונראה לאן זה יתגלגל... הסיפור שלי מתחיל בגיל מאוד צעיר, כבר אז אמא שלי נעדרה המון מהבית, הלכה ללמוד אומנות והייתה מגיעה רק בסופ"שים. כשהייתי בת 7 נסענו כל המשפחה לטיול בחו"ל, אחרי שבועיים חזרנו עם אבא ואמא שלי נשארה להסתובב באירופה. הדבר הבא שאני זוכרת זה שהיא באה, ארזה מזוודה ונסעה שוב (אני חשבתי שהיא ממשיכה את הטיול, בדיעבד היא הכירה בחור צעיר ונסעה לגור איתו, היא באה להתגרש מאבא שלי אבל אז לא ממש דיברו על הדברים בבית, רק בגיל 14 הבנתי שהיא לא מתכוונת לחזור). היא הכירה את הבחור ההוא שהיה אז בן 23, כתב במקצועו, שה תכונן לנסיעת עבודה באפריקה, היא החליטה להצטרף אליו בתור צלמת. הקשר שלנו היה במכתבים, פעם בחודש-חודשיים הייתי מקבלת ממנה גלויה, מידי פעם היא הייתה שולחת מתנה ליום ההולדת, אבל גם את זה היא לא תמיד זכרה לעשות. כעבור שנתיים של הסתובבויות בעולם, היא השתכנה באחת מארצות אירופה, ביחד עם בן-זוגה ואז הייתי נוסעת פעם בשנה לבקר אותה לשבועיים-שלושה, היא ישר הייתה משתלטת על החיים שלי, הייתה רודה בי ומחליטה בשבילי מה אעשה בחופשתי, אבל המשכתי לבוא, היא הייתה אמא שלי והתייחסתי אליה בכבוד, כבר אז היו בי משקעים רבים אבל הם עדיין היו עמוק בארון. ככה חלפו להם השנים, התגייסתי, עזבתי את הבית והתחלתי את חיי העצמאיים. בערך באותו שלב, התחלתי לעכל את כל מה שקרה לי וזה בבת אחת התפרץ וניתקתי איתה את הקשר. היא מבחינתה עשתה הכל כדיי שאדבר איתה, מניפולציות מפה עד הודעה חדשה, בכי מתמשך בטלפון, מכתבים, אימה בהתאבדות ומה לא. אבל אני בשלי, לא יכולתי לשמוע או לראות אותה וכל הזעם שהוצאתי (אמרתי לה את כל מה שאני מרגישה), כאילו עבר לידה, היא בכלל לא ניסתה להתחשב ברגשות שלי אלא הפכה את עצמה לקורבן בכל הסיפור. שוב חלפו להם השנים התחתנתי (בלת ברירה הזמנתי אותה לחתונה), בחופה כל מה שעניין אותה שאני אוריד את משקפי הראיה שלי כדי שאצא בסדר בתמונות. היא לא ניסתה להוריד פרופיל, עדיין אותה שתלטנות ואותה סמכות הורית שהיא כל הזמן ניסתה להחדיר בי, בלי להתחשב בעובדה שבשבילי היא רק אמא ביולוגית. שוב ניתקתי איתה את הקשר, לא אהבתי את ההרגשה שלי כשדיברתי איתה, היא הייתה מכניסה אותי למתחים והחלטתי שמעכשיו אני המחליטה ואני השולטת ולא נתתי לה לעשות עלי את המניפולציות שלה. עכשיו אני אמא בעצמי, אני ממש לא מאפשרת לה להכנס לחיי, מה שכן אני לא מונעת ממנה להיות סבתא. כשהבכור נולד היא סרגה לו סוודרים ושלחה לו מתנות וכשהיא הגיעה לארץ (שהתה אצל אחי), נסענו להיפגש איתה כי החלטתי שאלי הביתה היא לא תבוא. לפני 4 חודשים נולד לי עוד ילד, היא שוב הגיעה לאחי והפעם אמרתי להם לבוא אלינו כי טכנית קשה לנסוע עם שניים. היא היתה אצלי שעה ונסעה לה. היא מתקשרת מידי פעם, אבל מבינה שאם היא "תציק" יותר מידי זה יפגע רק בה, אז היא יפה שומרת מרחק. זהו, זה הסיפור, ממש על קצה המזלג, אולי יהיו פה מי שיוכלו להזדהות (אני מקווה), אולי לא ...כמו שאמרתי, נראה לאן הדברים יתגלגלו. תודה לכל מי שהגיעה עד פה.
לקח לי זמן למצוא את המוזה וגם את הזמן לכתוב כאן. לא ממש קל לי לספר, ואני גם ממש לא יודעת איפה להתחיל...אני פשוט אספר את סיפורי ונראה לאן זה יתגלגל... הסיפור שלי מתחיל בגיל מאוד צעיר, כבר אז אמא שלי נעדרה המון מהבית, הלכה ללמוד אומנות והייתה מגיעה רק בסופ"שים. כשהייתי בת 7 נסענו כל המשפחה לטיול בחו"ל, אחרי שבועיים חזרנו עם אבא ואמא שלי נשארה להסתובב באירופה. הדבר הבא שאני זוכרת זה שהיא באה, ארזה מזוודה ונסעה שוב (אני חשבתי שהיא ממשיכה את הטיול, בדיעבד היא הכירה בחור צעיר ונסעה לגור איתו, היא באה להתגרש מאבא שלי אבל אז לא ממש דיברו על הדברים בבית, רק בגיל 14 הבנתי שהיא לא מתכוונת לחזור). היא הכירה את הבחור ההוא שהיה אז בן 23, כתב במקצועו, שה תכונן לנסיעת עבודה באפריקה, היא החליטה להצטרף אליו בתור צלמת. הקשר שלנו היה במכתבים, פעם בחודש-חודשיים הייתי מקבלת ממנה גלויה, מידי פעם היא הייתה שולחת מתנה ליום ההולדת, אבל גם את זה היא לא תמיד זכרה לעשות. כעבור שנתיים של הסתובבויות בעולם, היא השתכנה באחת מארצות אירופה, ביחד עם בן-זוגה ואז הייתי נוסעת פעם בשנה לבקר אותה לשבועיים-שלושה, היא ישר הייתה משתלטת על החיים שלי, הייתה רודה בי ומחליטה בשבילי מה אעשה בחופשתי, אבל המשכתי לבוא, היא הייתה אמא שלי והתייחסתי אליה בכבוד, כבר אז היו בי משקעים רבים אבל הם עדיין היו עמוק בארון. ככה חלפו להם השנים, התגייסתי, עזבתי את הבית והתחלתי את חיי העצמאיים. בערך באותו שלב, התחלתי לעכל את כל מה שקרה לי וזה בבת אחת התפרץ וניתקתי איתה את הקשר. היא מבחינתה עשתה הכל כדיי שאדבר איתה, מניפולציות מפה עד הודעה חדשה, בכי מתמשך בטלפון, מכתבים, אימה בהתאבדות ומה לא. אבל אני בשלי, לא יכולתי לשמוע או לראות אותה וכל הזעם שהוצאתי (אמרתי לה את כל מה שאני מרגישה), כאילו עבר לידה, היא בכלל לא ניסתה להתחשב ברגשות שלי אלא הפכה את עצמה לקורבן בכל הסיפור. שוב חלפו להם השנים התחתנתי (בלת ברירה הזמנתי אותה לחתונה), בחופה כל מה שעניין אותה שאני אוריד את משקפי הראיה שלי כדי שאצא בסדר בתמונות. היא לא ניסתה להוריד פרופיל, עדיין אותה שתלטנות ואותה סמכות הורית שהיא כל הזמן ניסתה להחדיר בי, בלי להתחשב בעובדה שבשבילי היא רק אמא ביולוגית. שוב ניתקתי איתה את הקשר, לא אהבתי את ההרגשה שלי כשדיברתי איתה, היא הייתה מכניסה אותי למתחים והחלטתי שמעכשיו אני המחליטה ואני השולטת ולא נתתי לה לעשות עלי את המניפולציות שלה. עכשיו אני אמא בעצמי, אני ממש לא מאפשרת לה להכנס לחיי, מה שכן אני לא מונעת ממנה להיות סבתא. כשהבכור נולד היא סרגה לו סוודרים ושלחה לו מתנות וכשהיא הגיעה לארץ (שהתה אצל אחי), נסענו להיפגש איתה כי החלטתי שאלי הביתה היא לא תבוא. לפני 4 חודשים נולד לי עוד ילד, היא שוב הגיעה לאחי והפעם אמרתי להם לבוא אלינו כי טכנית קשה לנסוע עם שניים. היא היתה אצלי שעה ונסעה לה. היא מתקשרת מידי פעם, אבל מבינה שאם היא "תציק" יותר מידי זה יפגע רק בה, אז היא יפה שומרת מרחק. זהו, זה הסיפור, ממש על קצה המזלג, אולי יהיו פה מי שיוכלו להזדהות (אני מקווה), אולי לא ...כמו שאמרתי, נראה לאן הדברים יתגלגלו. תודה לכל מי שהגיעה עד פה.
