שוב רבתי עם אמא שלי

[שנחרבית]

שוב רבתי עם אמא שלי

ובאמת שעל שטויות. נראה שאין כמעט שום דבר שאני יכולה לעשות שלא יעצבן אותה ולא יגרום לה לבוא אלי בטענות, גם על דברים באמת סתמיים ולא קשורים היא מוצאת על מה לבוא אלי בהאשמות, והפעם היא שוב דיברה על זה ש"יום אחד יהיה ביננו פיצוץ, והיום זה היה מאוד קרוב, ואני לא אדבר איתך כל חיי". הייתה פעם שהיא איימה שהיא לא תדבר איתי כל חייה אם אני לא אעשה משהו, משהו שהיה קשור לשיחת טלפון כשהתקשרתי והיה תפוס, לפעמים נראה שהיא ממש מחפשת במה לחפש אותי. אני לא גרה עם ההורים וטוב שכך, אבל הם עוזרים לי המון והורים זה הורים. מהביקור היום חזרתי עם אחותי שכל הדרך שטפה אותי על איך שאני מעצבנת את אמא וכמה אני לא בסדר וזה שבכלל לא היה לה מושג על מה רבנו והיא לא נתנה לי בכלל להסביר, רק צעקה ואיימה שאם אני "אמשיך" גם היא לא תדבר איתי. האמת? אמא שלי השתפרה בשנים האחרונות, כשהייתי ילדה, נערה וחיילת היא הייתה חרא של אמא, מכמה וכמה בחינות, אני זוכרת שפעם שיתפתי ידיד מהצבא במה שהלך אצלנו בבית בשבתות והוא היה בהלם, לא הבין איך אמא יכולה להתנהג בצורה הפוכה מההגדרה של "אמא" שכל אחד מכיר. נראה שדברים זזו אצלה אבל עדיין זה צף ועולה לפעמים ובאמת שקשה לי עם זה.

 

[gracie]

גם אני!

אני שוכרת דירה עכשיו בבאר שבע (סטודנטית) ובגלל המלחמה באתי לאמא שלי וחבר שלה במרכז. היום היא הכריזה שאני "לא רצויה שם יותר, גם בימי מלחמה וגם בימי שלום". שתקפוץ לי...

 

[רותי ים]

"שתקפוץ לי"

זה מאד עצוב שהיחסים שלכם הגיעו למצב כזה.

 

[כבשה200]

ושאמה אומרת לה שהיא לא רצויה בזמן מלחמה???

זה בסדר?

 

[ליידי דרמה]

מכיון שזה חוזר על עצמו שוב ושוב , אולי תנסי

לשנות את ההתנהגות שלך כל פעם שאת מזהה שמתחיל ריב? פשוט לא להיכנס לזה איתה. נגיד בטלפון - אפשר לסיים את השיחה בתרוץ כלשהוא,

 

[שנחרבית]

תודה על התגובות

האמת שמאיך שכתבתי המצב נראה באמת נורא. לפעמים אני חושבת שאמא שלי לא יודעת איך להיות אמא, ברור לי שהיא לא האשמה היחידה אבל יש לה חלק לא קטן. אני די דעתנית וקשה לי עם זה שמעוותים את הדברים שלי ולא מקשיבים לי, זה הבסיס לחלק לא קטן מהריבים שלנו כי לאמא שלי יש בעיות קליטה ולפעמים היא מעוותת דברים בצורה ממש מעצבנת, אפילו דברים קטנים.

 

[חני ב]

ממש כואב לקרוא על מערכת היחסים ביניכן

הייתי מנסה להתרחק ממנה כמה שיותר, או אולי לראות אותה בחברת עוד בני משפחה/אנשים, אולי היא תתיחס אלייך יותר בכבוד כשאתן לא לבד.

 

[ענתר]

כתבת שהורים זה הורים

ושהם עוזרים, ואמא השתפרה, אחרי זה כתבת שברור לך שגם לך יש חלק בסיכסוך, כתבת גם שאחותך כעסה עליך. ולכל אורך הדברים לא סיפרת מה היה שם ואי אפשר ללמוד דבר, על מה היה הריב. אנסה לכתוב לך מהצד שלי כאמא, יש לי 4 בנות, שתיים גדולות שגרות מחוץ לבית, ואני תמיד רוצה שיבקרו. אבל שהן מבקרות מאוד קשה לי, אחרי כמה זמן. יש לי כבר את ההרגלים שלי, עם הקטנות. ופתאום מופיעות הגדולות, ורוצות לשנות דברים, כמו למה אני רואה טלויזיה בקול? או לאכול אחרת ועוד כל מיני דבירים, ואני מרגישה שפולשים לי לטריטוריה שלי. הן מרגישות גדולות, ורשאיות להגיד דברים, ולעשות דברים, ואני מתאפקת, כי הן הביות שלי והן אורחות, ובסוף מתפצצת, ואולי צועקת לא במקום נחוץ. טוב, כשהבנתי מה קורה, התחלתי לדבר אתן מראש, אבל אולי מהסיפור שלי, תוכלי אולי ללמוד משהו

 

[שנחרבית]

תודה על התגובה

אני לא אכנס לסיפור המלא, אבל יש הרבה הרבה מתחת לפני השטח. אחותי כעסה עלי בעיקר כי היא לא קלטה מה הלך שם ולא נתנה לי הזדמנות להסביר, היא החליטה שקרה משהו שהוא רק באשמתי וכל ניסיון שלי להסביר שאין שום קשר בין מה שהיא חושבת שקרה לבין מה שבאמת קרה, כשל. זה משהו שלא קשור לעובדה שאני כבר לא גרה בבית, לא סתם עזבתי את הבית בשניה שיכולתי וכשנאלצתי בגלל בעיה זמנית לחזור להורים זה היה סיוט אמיתי (כולם מסביב לא הבינו איך לא כיף לי עם "הפינוקים של אמא". גם כשהייתי בצבא נדרשתי אפילו לכבס לעצמי ולדאוג לעצמי לאוכל, אז על איזה פינוקים הם מדברים?) הסיפור שלך לפיכך לא הכי מתאים ולא הכי עוזר.

 

[ענתר]

אני לא מנסה לסחוט ממך מידע

אבל הרבה דברים הם עניין של תפיסה. פעם שהייתי בגילך דיברתי עם אישה חכמה, והיא אמרה לי שלהבדיל מהרבה בני גילי, אני לא מדברת מכעס על ההורים, אלא מהבנה. לדוגמא, לי הורי לא הרשו להביא חבר הבייתה, באותה תקופה אחותי שהייתה צעירה ממני ב 6 שנים! הביאה חבר הבייתה. לי הורי לא הירשו לסוע לחו"ל לפני הגיוס, נסעתי על חשבון חסכונות שלי. כמה שנים אחר כך, הבטיחו לאחותי: אם תגמרי תיכון, נשלח אותך לחול כל הדברים האלו סיפרתי לאותה אישה, ואמרתי לה: אני הבכורה הם לומדים מהטעיות שלהם אתי. הענין הוא שאחותך גדלה באותו בית, ומשום מה לא חושבת ישר שאמא אשמה נכון? אז אולי יש משהו שגם את יכולה לשנות את זה. דרך אגב, גם בנותי באו הבייתה מהצבא ושמו את הכביסה במכונה, ותוך כדי כך גם כביסה של שאר בני הבית. והרבה פעמים גם הכינו לכולם ארוחות טובות והן לא חושבות שבגלל זה אני לא אמא ששווה לבוא אליה הבייתה, כמו שאמרתי, עניין של הסתכלות ושוב, יתכן שאצלך בבית יש דברים נוראים, שמענו כבר על אמהות כאלו, אבל הענינים לא ידועים שיהיה בהצלחה

 

[שנחרבית]

אני אספר מה היה כשהייתי בצבא

זה בלט במיוחד כשהייתי בקורסים וחזרתי בימי שישי, אבל גם ב"שגרה" שחזרתי בימי חמישי בערב זה מאוד הפריע: אמא לא הסכימה לכבס לי, אז הייתי חוזרת הבייתה וישר מפעילה מכונה ומחכה שהיא תסיים ותולה, ורק אז הולכת לישון (לא היה שבוע אחד שחזרתי מהצבא ללא מחסור עצום בשעות שינה), בדרך כלל זה לא היה לפני 4 אחה"צ, לפעמים גם הייתי צריכה לנסוע לקנות לי דברים מיוחדים לאכול כי אמא לא תמיד התארגנה על אוכל בשבילי (אני צריכה תזונה מיוחדת בגלל בעיות בריאות) . בסביבות השעה 7 בערב אמא הייתה קבוע מעירה אותי כדי שאני אערוך את השולחן לארוחת הערב, אצלנו במשפחה ארוחת ערב שישי זה דבר מקודש (גם שבת בצהריים) ואוי ואבוי למי שבבית ולא משתתף בארוחה, גם אם זו החיילת שקרועה מעייפות ורוצה לישון. אחרי הארוחה עדיין הייתי עייפה, ככה שלצאת עם חברים לבלות כמו שעושים חיילים אחרים לא יכולתי, היו פעמים שהבלגתי על העייפות ויצאתי לבלות עייפה כשהשתדלתי לא לנהוג. זה לא נגמר כאן - שבת בצהריים גם היא הייתה מעירה אותי כדי שאני אערוך את השולחן, גם בפעמים שיצאתי לבלות וחזרתי לפנות בוקר, ארוחת הצהריים וזה שאני אערוך (למרות שיש לי שתי אחיות ואמא גם יכלה לערוך בעצמה) זה הרבה יותר חשוב מאשר שאני אשן. גם להצטרף לאירועים עם חברים שהיו בשבת בצהריים לא יכולתי כי זה אומר להפסיד את הארוחה המשפחתית. אה, ולצאת במוצאי שבת בדרך כלל גם לא יכולתי, כי הייתי עייפה אחרי שלא נתנו לי לישון כל הסופ"ש ורציתי לאגור כוחות לשבוע החדש. השבתות כללו בהרבה מקרים הטחות בסגנון "תחזרי לצבא, למה חזרת הבייתה" כשהעזתי להגיד משהו על זה שלא טוב לי לחזור הבייתה ולגלות שאין לי מה לאכול ושאני לא יכולה לישון כי אני צריכה לכבס ולדאוג לעצמי לאוכל. כשהייתי נשברת ובוכה גם על זה חטפתי כולל "איך את חושבת שאת יכולה לשרת בצבא כשאת בוכה ככה" עם הערות פרטניות לגבי התפקיד שמילאתי, כשזה בזמן שבצבא "לא בכיתי ככה" כי בצבא אף אחד לא התייחס אלי בצורה שכזאת, עם כל הפאקים של הצבא והיחס המזלזל של המערכת לפרטים זה לא הגיע לרמה כזאת. את מספרת שהבנות שלך כיבסו לעצמן יחד עם הכביסה של שאר בני הבית, במקרה שלי זה לא היה ככה וגם לא קרוב, ואמא שלי ל הסכימה אפילו למכונה מעורבת. לגבי הארוחות, אני לא מבינה למה חיילת שחוזרת לחופשה צריכה לבשל בשביל כל המשפחה, אבל אני לא יודעת מה היה אצלכם בבית. אני רק יודעת שכשביקשתי מאמא שתכין לי ביצים קשות בבוקר שחזרתי לבסיס כדי שיהיה לי מה לאכול במידה ואפסיד את ארוחת הצהריים, היא התעצבנה עלי באיזו חוצפה אני מבקשת שתכין לי אוכל. כשסיפרתי את זה אחר כך לידיד מהבסיס (וממש התביישתי לספר את זה אבל הוא רצה לדעת למה אני עצובה) הוא היה בהלם וסיפר לי שאמא שלו מכינה לו אוכל אפילו בלי שהוא מבקש כי זה תפקיד של אמא! נאלצתי אגב לעצור בדרך לבסיס באיזו מסעדה ולקנות לי דברים לאכול, מה שעלה לי כמעט שליש מהמשכורת הצבאית. היום היא משקיעה יותר ומכינה דברים בשבילי, אבל זה עדיין לא מכפר על מה שהיה בעבר ויש גם קטעים אחרים, כולל הקטע של "מה את בוכה" כאילו לבכות זה פשע והיא אומרת את זה גם כשאני לא בוכה אגב, אי אפשר להגיד לה שום דבר בלי שהיא תטען שאני "בוכה". בקשר לאחיות ופערים של מה שמרשים, אצלנו זה היה אפילו יותר דבילי: כשהייתי בתיכון לא הרשו לי לקנות שום דבר בקיוסק של בית הספר, גם בתקופה שאמא שלי לא הכינה לי סנדביצ'ים היא לא הרשתה לי לקנות שם כלום, לא יודעת למה. כשאחותי הקטנה למדה בתיכון היא פירנסה את בעלי הקיוסק. וכן, יכולתי לקנות למרות שההורים לא מרשים ועשיתי את זה מדי פעם, אבל זה עדיין צרם, וגם אחר כך היו פעמים שהם עלו על זה שפתאום חסר לי כסף. בקשר לכביסות בתקופת הצבא, כשאחותי הגדולה הייתה בצבא אמא כן כיבסה לה וכשהעלתי את זה מתי שהייתי בצבא והיא סירבה לכבס לי הטענה שלה הייתה שאחותי עזרה לה יותר בבית. אחותי שירתה קל"ב והייתה כל יום בבית, היא לא עשתה קורסים ממושכים כמוני ולא חזרה הבייתה עם תיק מלא בבגדים לכביסה כל שבוע, חוץ משהיייתה בטירונות ואז אמא כיבסה לה הכל. בלי קשר זה נשמע לי טיעון מטומטם, אני צריכה "להרוויח" את זה שאמא שלי תמלא את תפקידה כאמא?

 

[ענתר]

אני מבינה את הכעס ותחושת העלבון

וחוסר הפריות. כמו שכתבתי לך, הורי השתנו ממני לאחותי, ואני קיבלתי את זה בהבנה, גם מצבם הכלכלי השתנה ולכן יכלו לאשר לה דברים שלי לא אישרו, אלו הם חיי, ללכת ולרטון על זה, לא יהפוך אותי למאושרת הבנתי גם שאחותי דומה יותר לאמי, ולכן לאבי תמיד יהיה יחס חם יותר אליה, אז אני כמהה ליחס הזה, אבל הוא אפילו לא מודע לכך, אז אין מה לצפות לכך ממנו. יתכן שת מזכירה בתת מודע משהו לאמך, ולכן זה היחס שלה אליך, לא תוכלי בכעס לשנות את זה. אולי יום אחד תשמעי סיפור איך אצלה בבית אסור היה לבכות ולכן משפ כל המשפטים האלו אלייך. מי קבע שארוחות קדושות אמא? השאלה היא מה את מתכוונת לעשות עם חייך, זו האמא שיש לך. למה היא כזו אני לא יודעת, אפשר לבדוק בהסטוריה שלה. השאלה אם זה מה שאת רוצה? או להמשיך קדימה יש פה בנות ש"התגרשו " מאמא שלהן, זה יכול להיות פתרון עבורך פתרון אחר, לקחת פסק זמן כל פעם שהיא חוזרת להציק לך פתרון אחר, להזמין אותה לשיחה במקום ניטרלי, ולנסות לקבוע חוקים בינכן. ישנה ם אפשרות, להזמין את אחותך לשיחה, לבקש ממנה להקשיב לך כמה דקות בשקט, לתת לה נייר ועט לרשום את כל ההעירות שיש לה, ולספר לה איך את מרגישה לשמוע בשקט מה יש לה לענות לך, ולבקש את העזרה שלה בהצלחה רק משפט אחרון: מה זה: זה תפקיד של אמא! ? מי קבע?

 

[שנחרבית]

היו פעמים שניסיתי לדבר איתה

בדרך כלל זה מהר מאוד הגיע לכך שהיא כעסה, עשתה פרצופים והלכה, ואני עדיין הייתי זו שאשמה ונדרשה להתנצל, גם במקרים שלא הייתי אשמה בכלום, גם במקרים שהיא נטפלה אלי בלי סיבה אני נדרשתי להתנצל. ואני לא יודעת מה איתך, אבל לפי מה שאני רואה סביבי ולפי התפקיד המסורתי, אמא (ההורים כעיקרון אבל בדרך כלל יוצא שאמא) היא זו שאחראית שלילדים יהיה מה לאכול ובגדים נקיים. אני לא מכירה יותר מדי אנשים שכילדים נדרשו להכין לעצמם כריכים לביה"ס, שנדרשו החל מגיל 10 לכבס לעצמם, שבתור עונש אמא לא הכינה להם אוכל ואחרי זה לא הכינה להם בטענה ש"אני לא יודעת מה להכין לך" בגלל בעיות בריאות (רוב האמהות שאני מכירה לקחו את הילדים לרופא ולדיאטנית. אמא שלי טענה שאף רופא לא יוכל לעזור לי ואחר כך הפכה את זה ל"אף רופא לא ירצה לעזור לך"). כשהחברים שלי היו חולים האמהות שלהם טיפלו בהם, אני לא מכירה אנשים שכעסו עליהם על כך שהיו חולים, כשהייתי ביסודי ובתיכון זה היה כי לא התאים לה שאני אפסיד לימודים (כן, גם ביסודי) וזה הוביל לכך שבפעמים שהגעתי לביה"ס חולה שלחו אותי בחזרה הבייתה והיא התעצבנה ורצתה להחזיר אותי לביה"ס. גם לפני כמה חודשים היא כעסה עלי כי הייתי חולה, הייתי ממש חולה באופן שהוביל כמעט לאשפוז אבל היו לה טענות למה אני לא הולכת לעבודה ושזה יפגע לי במשכורת ולמה אני לא אוכלת (בגלל המחלה היה לי קשה לאכול) במקום לעזור לי היא כעסה עלי, וזה רק הרע את המצב כי זה דפק לי את המצב רוח ובכיתי מזה שהיא ירדה עלי ורופא המשפחה קיבל מזה תמריץ לטעון שהבעיה נפשית ולא פיזית ורק אחרי שהתמוטטתי לגמרי גילו מה באמת יש לי. כאמור, עזרה ממנה לא רק שלא קיבלתי, היא אפילו כעסה עלי. לגבי היסטוריה שלה, אני מכירה "קצת" את ההורים שלה, הם סבא וסבתא שלי במקרה, ואיכשהו קשה לי להאמין שהם אחראים למה שהיא עשתה לי, דווקא היו לא מעט מקרים כולל לאחרונה שאחרי שחטפתי ממנה זכיתי להבנה מהם, וכשסבתא שלי העיזה לשתף את אמא במה שעובר עלי אמא כעסה "למה את מטרידה את סבתא" ואסרה עלי לדבר איתה על דברים מסוימים שמפריעים לי. ולגבי ה"ארוחות הקדושות" אז כן, אמא קבעה את זה, כשהעזתי להגיד שאני עייפה ורוצה לישון במקום לאכול ארוחת ערב חטפתי צעקות ש"פעם אחת בשבוע כל המשפחה ביחד", כנ"ל לגבי הארוחות בשבת בצהריים. וזה לא שהיא לא ידעה שאני עייפה ורוצה לישון, יש לה קצת שכל, היא יכולה להבין שאם חזרתי מהצבא/בילוי והלכתי לישון רק לפני מספר שעות כשיש לי מחסור עצום בשעות שינה, אני מן הסתם לא אקפוץ בשמחה כשהיא תעיר אותי לערוך את השולחן. גם לא ברור לי למה דווקא אני הייתי חייבת לערוך את השולחן ולא יכלו לאפשר לי עוד כמעט שעה של שינה. אגב, היא טענה אינספור פעמים ועדיין טוענת שאני משוגעת וכדומה, היא "עשתה לי טובה" ומימנה לי טיפול פסיכולוגי מספר פעמים, כשבזמן שהייתי בתיכון היא הרסה במו ידיה את הטיפול בכך שהתעקשה להתערב בו וחקרה אותי כל פעם מה שהיה וכשהעזתי להגיד לה שזה לא עניינה היא התעצבנה וטענה שהיא משלמת עליו. אחרי זה כשהייתי באמת זקוקה לטיפול היא טענה שאין לה כסף, כשרציתי לממן מהחסכונות שלי היא לא הסכימה כי אמרה שאני אצטרך את הכסף אחר כך ואדרוש אותו ממנה, ובסוף כשכבר הבינה שאין ברירה ואחרי שאני מצאתי לעצמי מטפלת (היא לא טרחה בכלל לנסות לחפש, אמרה שאין לה איך) היא שוב הוכיחה את זה שהיא היא בכך שהיא לא מבינה בכלל למה אני הולכת לטיפול + כל דבר שקורה בבית היא אומרת שהיא רוצה לדבר עם הפסיכולוגית/לכתוב לה מכתב. זה קרה למשל אחרי שהיה לי כאב שיניים חריף בשבת ורציתי שיקחו אותי לרופא תורן והיא לא הסכימה בטענה ששום רופא לא יוכל לעזור לי. מבינה? היא לא מרשה לי לטפל בכאב השיניים שלי ואני לא בסדר.

 

[ענתר]

ברור לי שיש הרבה דברים שנפגעת מהם

אני לא מתווכחת עם זה. אולי אם דברת כל כך הרבה פעמים עם אמא, ולא עזר, אולי את באמת צריכה לקחת פסק זמן. איפה אבא בכל הסיפור?

 

[לאייה]

אבל למה את חיה את העבר ?

...let it go את לא תוכלי להתקדם קדימה עד שלא תניחי לעבר. אז נכון,אמא שלך לא תפקדה אבל התאור שלך נשמע כאילו את חיה את זה עכשיו,מסופקת מהיותך קורבן. עזבי את זה,יש כאן מספיק נשים שמספרות על הורים שלא תפקדו ככאלה ושברגע הראשון שזה התאפשר הן קמו,בנו חיים חדשים ופשוט נתנו לזה ללכת. לכי תחיי את חייך כפי שאת תבחרי ותצליחי בהם,אמא זה לא הכל בחיים.