שוב נפילה..

[עמית55]

שוב נפילה..../images/Emo122.gif

אוף. עבר חודש וחצי. מתגעגעת אליו פתאום בעוצמות ששוב עושות לי כאבים בחזה. מבינה שזה נגמר. מבינה שעדיף ככה. ועדיין..... כואב לי. כואב מאד. יודעת שצריכה לעבור את זה. ואני אעבור. כמו גדולה. רק ש......... שוב נפילת מצב רוח רצינית ביותר. דווקא אתמול הרגשתי נפלא! חזקה מהרוח. קמתי ו..... בום!!! בלי התרעה. בלי הכנה. כואב לי. הלב זועק אליו. רוצה אותו. לחוש את עורו. את פניו. את עיניו הכחולות צופות בי בורקות. ושוב.. לא מבינה איך יכול בלעדיי. איך וויתר. ככה. נעלם. לא שמעתי ממנו. כבר חודש שלא שמעתי ממנו. איך????????? רוצה להבין. רוצה להמשיך. רוצה תשובות. ואין. אלוהים, בבקשה תן לי כוח. רוצה לצאת מזה. מתי יפסיק הכאב? מתי יהיה לי שקט? רוצה להפסיק לכאוב. "AND I FOUND MY SPIRIT BRAKE I HAVE LOST ALL OF MY BELIEF YOU SEE AND REALISE MY MISTAKE. I NEED LOVE LOVE DIVINE PLEASE FORGIVE ME NOW I SEEE THAT IVE BEEN BLIND GIVE ME LOVE LOVE IS WHAT I NEED TO HELP ME KNOW MY NAME"

 

[s h o o s h a]

תקראי אותך שוב

חושבת שזו התגובה הכי נכונה לך כרגע תקראי אותך שוב ולא יספתי

 

[מיקי בת המקורית]

עמית יקרה...../images/Emo140.gif

בהודעתך הקודמת אשר שושה הביאה בהודעה היית מאד אופטימית, והכוונות שלך לצאת מהקשר, להתגבר, להמשיך את חייך אכן נכונות הם. היום יש לך נפילה ויהיו עוד הרבה כאלה, ותתגברי עליהם ושוב תהיי אופטימית ושוב תהיה נפילה... אך יגיע הרגע שתרגישי שהכל מאחרייך, תשכחי את האהבה הזו או אולי תבוא אהבה אחרת, אבל העדיפות היא שתתגברי עליה לבד עם עצמך כדי שתדעי שאת מסוגלת לעשות זאת לבד עם עצמך... צאי לך ותתפנקי, תקני לעצמך משהו, לכי לסרט, לקנות גלידה, סתם משהו בשביל הכייף... זה יעשה לך טוב

 

[עמית55]

הא......./images/Emo88.gif

העלאת ההודעה ההיא עשתה לי רע,מצד אחד, כי זה הזכיר לי כמה כאב לי אז. ועשתה לי טוב מצד שני, כי עבר הרבה זמן. והסתדרתי. עובדה. אבל את הכאב אי אפשר להעלים ואני יודעת שאסור לי להתעלם ממנו ולהתעמת פנים אל פנים עם הכאב והצער והאובדן. כל זה כדי שבאמת אני אוכל לעשות התחלה חדשה. יותר ממקום טהור ונקי. ממנו. אבל את יודעת מה... הפעם נראה לי שזה ייקח זמן. לא כל כך מהר אני אוכל לשכוח אותו. בתוך תוכי באמת מרגישה שנועדנו לחיות זה עם זה. מנסה להשלים עם זה שאולי.. לא. הגעגועים אליו יימשכו. אליו. לגופו. לנשמתו. למשפחתו. לכולו. זה ייקח זמן. אני לא נאבקת בכאב. אני נאבקת להמשיך הלאה בכוחות עצמי. על אף הכאב. יודעת מה יעשה לי טוב. מחזקת את עצמי לעשות את ההחלטות שיעשו לי טוב. יש לי חברה מדהימה שעושה לי טוב. מחזקת אותי. ותומכת בי. ואני מודה עליה. יש לי עבודה שאני נהנית ממנה. מחכה להגיע לעבודה במיוחד עכשיו, כשבעצם העבודה היא מקום המפלט שלי מהמציאות. מין ריפוי בעיסוק שכזה. מין תרפיה. למרות שגם בעבודה אני נתקפת (וזו המילה המדוייקת) בזכרונות. אבל עכשיו הם יותר ניתנים לסבילה.... אני אוהבת אותך. אתה בטח יודע. אפילו שכבר חודש לא השתמענו. אוהבת. חושבת. אתה עדיין חלק מהבפנוכו שלי. אפילו שאתה כבר לא שלי. עדיין נושאת אותך בתוכי. יודעת שיבוא יום והחלק הזה ילך ויקטן ואולי ייעלם. אולי יישאר רק זיכרון דהוי( מתוק או מר?...) תוהה איך אתה ממשיך בלעדיי? האם יש לך מישהי חדשה בחייך שמשכיחה ממך אותי? או שאולי זה לא מישהי אלא סתם כבר לא אוהב יותר. לא מתגעגע. לא אוהב. לא רוצה. יותר. רק שתדע, אני מגעגעת לעיניים הכחולות שלך, למשקפיים על האף שלך, לשערות הבהירות שיש לך על הזרועות, לנקודות החן והשומות שעל עורך הלבנוני, לאצבעותייך המיוחדות, לחלקים המקריחים בראשך, לריח שלך אחרי מקלחת, לפני מקלחת, עם הסיגריות, אפילו שאתה לפעמים מריח כמו מאפרה... לחיבוק העוטף שלך בלילה, להצמדות שלך אליי בלילה, לידיעה שלחשת לי כשישנתי מילות אהבה ורק בבוקר סיפרת לי כמה לחשת שאתה אוהב.., מתגעגעת למקלחות איתך, למשחקי מטקות על שפת הים, לנסיעות באוטו איתך, לנסיעות לאילת איתך,למסעדות איתך, לערבים איתך, לימי שישי, לשבתות, לחגים, לבנות.. לחברים, מתגעגעת לריב איתך, מתגעגעת להשלים איתך. מתגעגעת לידיעה שאתה שם. למרות הכל. לא נוטש. נאבק. מתגעגעת להילה הזאת שהקיפה אותי בחודשים האחרונים לפני שנפרדנו, כשחיבקת ולחשת לי שאני האשה שלך, שנועדנו זה לזו, שלא תוכל בלעדיי, שאני הסיבה שלך להבריא. מתגעגעת לעיניים הדאגניות שלך, לקנאה שלך, מתגעגעת אלייך, למיילים ההם, כשהכל רק התחיל. לפורום, שם הכרנו. מתגעגעת לזה ששנה חיזרת אחריי. לא וויתרת. והשגת. מתגעגעת אליך אומר לי ש"אהבה כזאת לא מוצאים כל יום". מתגעגעת. נקרעת. עדיין אוהבת. אני.

 

[adam33]

ברכה

מי יתן והזכרון ימשיך ללות אותך המון בחלום ובפוקחך את עינייך תביטי על המציאות פתאום כדרך אל האור ושריחו ישאר אי שם בבגד שכובס והבושם שתקני יפריח לעבר כל ריח נעים חדש ושנסיך יקרב לליבך שונה כל כך ותפתחי את עצמך בכדי שיאהב אותך ושה' ימלא את משאלתך לחיים חדשים ושהעבר ישאר רק בסדינים הישנים בהצלחה

 

[קרמיט524]

אני מקווה שתראי את התגובה שלי

למרות שהשירשור הזה כבר די ישן, ועוד מעט יידחף לדף השני. אבל אני כותבת בכל זאת, אולי יש סיכוי שתראי, ותתעודדי קצת... קראתי את ההודעה שלך מוקדם יותר היום, וחשבתי עליה הרבה. יכולתי להבין ולהזדהות, כי גם אני הייתי במצבים כאלה, ואני יודעת כמה זה כואב. ניסיתי לנתח את זה והגעתי למסקנה, ולאחריה לאיזה שהוא רעיון, שנראה לי שיכול קצת להקל עליך. אז הנה: פתאום חשבתי שכשאנחנו מתאהבים במישהו, הוא הופך להיות נקודת ההתייחסות שלנו לעולם. כמו מן מראה. אנחנו קונים בגד ותוהים אם זה ימצא חן בעיניו. קוראים ספר, ותוהים אם הוא יאהב אותו, רוצים ללכת אתו לסרט או להצגה, או לקנצרט או לטיול, כדי לחוות את זה ביחד אתו. עושים משהו ומדמיינים אותו מסתכל עלינו מהצד. ככה זה תמיד היה אצלי בכל אופן. ואז, פתאום, אם הוא עוזב. המראה מתנפצת. לא בא לקנות בגד, כי אין מי שיעריך אותו (לא, אמא והחברה הכי טובה שלי זה לא מספיק...), אני לא אקרא את הספר כי אין לי אם מי לדבר עליו, ואני לא אצא לבלות, כי אין אף אחד שמעניין אותי לדמיין אותו רואה אותי מבלה...וכו' וכו'. כדי להרפא, אנחנו צריכים למצוא נקודת התייסות אחרת. הטוב ביותר היה, אילו היינו ממנים את עצמנו לתפקיד, אבל זה כל כך קשה. ומישהו אחר? איך אפשר? הרי רק הוא כל כך מתאים לך. איפה תמצאי עוד גבר, שיש לו גם עיניים כחולות, וגם משקפיים, וגם אצבעות ארוכות, וגם שילחש לך בלילה דברי אהבה, ושגם יידע לחבק אותך בדרך שאת אוהבת? אין עוד אחד כזה. נכון, אין. אבל. אולי לא כל התכונות שבו, שאת כל כך אוהבת הם הכרחיות? אולי זה לא נורא אם לא יהיו לו עיניים כחולות? או אם האצבעות שלו יהיו קצת יותר קצרות ועבות? הנה מה שאני מציעה (או: "ועכשיו, לתרגיל המסכם"): קחי דף ועפרון וערכי טבלה: בטור הראשון: הדברים שאהבת אצלו, ושאין להם תחליף. בטור השני: הדברים שאהבת אצלו, אבל את יכולה לחיות בלעדיהם. אם יש לך אומץ, רשמי בטור השלישי את מה שלא אהבת אצלו בכלל (ובטוח שהיו גם כאלה) זה חשוב שתרשמי את הכל, ולא רק תחשבי על זה. מנסיון, את תרגישי אחר כך הרבה יותר טוב. ממליצה לנסות, ובכל מיקרה אני מאחלת לך המון אושר,

 

[עמית55]

היי..../images/Emo183.gif

להפתעתי פתאום ראיתי שנוספה לה עוד תגובה .. ממך.. את ממש צודקת. זה ככה. פתאום אני מוצאת את עצמי מנסה להעריך את הדברים מנקודת מבט שלי בלבד ובאמת התרגלתי כל הזמן לחשוב איך שהסברת. הוא היה ממש חלק ממני. בכל צעד ושעל. ועכשיו יש ריק מסויים. אבל הוא מתמלא לאט אמנם אבל תודה לאל אני מתחילה לראות את האור בקצה המנהרה. כבר יש לי יותר ימים מאושרים ושמחים מעצובים. הגעגועים הופכים אט אט להיות כואבים אך נסבלים. והזכרונות מתחילים.. לדהות. כמה חבל... פתאום גם... מתחילים לעלות דברים שלא כל כך אהבתי. שהפריעו. תראי .. לא קל. אני אולי אעשה את מה שהמלצת לי. כרגע אני כל כך גאה בעצמי. אני עוברת תקופה מזוויעה בכל כך הרבה כוח ואמת. ולמה אמת? כי אני נותנת לעצמי להרגיש מה שאמיתי לי באותו הרגע ואת יודעת מה.. זה הכי עובד! כשרע לי אז.. ממש רע לי. הגעגועים מייסרים ומכאיבים ברשעות והדמעות יוצאות וגם קצת רחמים עצמיים וגם כעס, ואכזבה ותיסכול והכל מגעיל לי אבל תודה לאל מגיע הלילה ואני קמה בבוקר עם כוחות מחודשים והרגשה אחרת. בלי שאני בכלל אצפה את זה. לטוב ולרע. אני אף פעם לא יודעת איך אתעורר. אם יהיה לי יום קשה או מדהים. אבל למזלי הרב, ותודה לאל הרחום..., הימים הקשים נעשים מיעוט והימים הטובים הופכים לרוב. מוחץ. אז.. טוב לי שיש אנשים כמוך, נפלאים, שמתייחסים לכאב ועוזרים להכילו, שתומכים וגם אומרים מילה טובה כשצריך. כשרע לי ממש אני באה אליכם. לכאן ופשוט נשפכת. פשוטו כמשמעו. נשפכת ומתפרקת. ואחרי זמן מה קמה לחיים וממשיכה קדימה. תודה לך קרמיט יקרה. חיממת לי את הלב ביום כל כך גשום ונפלא זה. (אני פשוט חולתתתת גשם!!!!!!!!!!! זה הסם הכי טוב בשבילי. זה מכניס אותי להיי...) להשתמע.. בתקווה שלא רק ברע.