שוב נכשלתי

[פרח נובל2]

שוב נכשלתי

בשבוע וחצי האחרונים, אף אחד לא רוצה לטפל בי. (הכוונה למקומום טיפול) ואני מאוד מאוד מיואשת.
אף אחד לא רוצה לקחת את האחריות עלי עד האשפוז...
אז החלטתח ללכת לתל השומר למעקב דיאטני. והיא הביאה לי תפריט חדש. על היום הראשון, דילגתי על 2 ארוחות ואינשור,
הבוקר כשקמתי החלטתי שהיום אני עושה בדיוק לפי התפריט. כבר אכלתי 3 ארוחות היום (!) את הארוחה האחרונה הקאתי.
לא יכלתי לשלוט בעצמי. גם נורא קשה לי לאכול לפי התפריט
הכל קשה קשה וקשה ובלתי אפשרי

 

[אלומת האור]

את כותבת משהו וסותרת את עצמך

ואני רוצה לעזור לך להעמיד דברים על דיוקם. את לא יכולה להגיד באותה נשימה שמשהו הוא קשה וגם בלתי אפשרי. אם משהו קשה, זה אומר שאפשר להתמודד עם הקושי ויש עוד תקווה. כשאת מכריזה על עצמך ככישלון ומשתמשת במילים נחרצות כמו כישלון ובלתי אפשרי, את מקבעת את המצב שלך וממצבת אותו ככזה.
אני מאמינה מאוד בכוחן של מילים. מילים מרפאות. מילים הורסות. אז אני מאמינה לך מאוד שקשה לך. בטח שקשה. המחלה שלך קשה מאוד ולא הגעת אליה ביום אחד, על כן אל תצפי לפתור אותה ביום אחד. קחי כל יום ביומו, ואם קשה לך, חלקי את היום לשעות. בואי כל שעה לפורום ותספרי לנו מה שלומך. תספרי כשקשה ונתמוך בך. תספרי שאת מתגברת ונמחא לך כפיים. תספרי ותקבלי חיבוקים. ובבקשה אל תשתמשי במילים כל כך קשות כלפי עצמך. יש תקווה, גם לך יש. תרפי קצת מעצמך, תני לעצמך לנשום. ארוחה אחת הקאת? אז את הארוחה הבאה תאכלי כרגיל. אל תצמצמי ואל תוסיפי. תדבקי בתפריט כאילו הוא האלוהים שלך, כאילו הוא גלגל ההצלה שלך, וזה לא כאילו, זה באמת ככה. זה (גם זה) מה שיציל אותך.
תמשיכי לשתף אותנו, ואני שוב מזכירה לך את הקבוצות של OA שבהן תוכלי לקבל כוח ותמיכה נוספת עד לאשפוז וגם לאחריו.

 

[פרח נובל2]

איזה נשמה טובה את!!!

מה שכתבת לי ממש ממש נכנס. את צודקת 100% במה שאמרת. גם שאני סותרת את עצמי וגם שבמילים יש המון כוח. קראתי את מה שכתבת כמה פעמים! אף פעם לא חשבתי על זה...
היום שלי הוא כ"כ כ" ארוך! אני רק קמה בבוקר, וכבר רוצה שיהיה לילה. רוצה שהיום שלי ייגמר! כל שעה, הוא בשבילי יום שלם!!!הזמן לא עובר. והימים כל כך קשים...
לגבי OA זה נשמע לי רעיון טוב, אבל אני מתביישת להגיעה למקום חדש כשאני לא מכירה אף אחד. אני צריכה לחשוב על זה. אני צריכה לעשות צעד ענק ולהתגבר על זה, לפי מה שאתם אומרים זה שווה את זה.

אוף! עכשיו אני צריכה לאכול עוד ארוחה ואני לא מסוגלת!!!!

 

[אלומת האור]

מה את עושה בדרך כלל? איך את מעבירה את היום?

להיות בלי מסגרת ובלי מטרה זה קשה מאוד מאוד. את נמצאת במסגרת? תזכירי לי בת כמה את...?

בקשר לבושה מהקבוצות, גם שם הייתי, גם את זה אני מבינה. אם תכתבי לי במסר מהיכן את, אני אנסה למצוא לך חבר או חברה שייפגשו אתך וייכנסו אתך לפגישה, שלא תרגישי לבד. אבל גם אם תבואי פשוט איך שאת, יקבלו אותך באהבה ובחיבוק, לא ישאלו אותך שאלות ולא יכריחו אותך לדבר. מקסימום יבקשו שתאמרי את שמך הפרטי בלבד וזהו. אפשר לשתוק, אפשר לדבר, ובעיקר אפשר להקשיב לאנשים שהסיפור שלהם הוא השראה מידבקת.

והנה, לסיום - כתבת שוב: "אני לא מסוגלת" - אז זהו, שאת כן. את יכולה לכתוב שקשה לך, שאת מרגישה נורא ואיום עם זה, שאין לך מושג איך להתמודד עם זה, אבל לומר "לא מסוגלת" זה לסתום את הגולל על ההחלמה שלך. כדאי לך לנסח את המילים שלך מחדש בצורה שתיתן לך תקווה לשינוי. והשינוי, שלא יהיה לך ספק, יהיה קטן, קטן מאוד בהתחלה. אבל את תרגישי ניצחון עם כל פירור שתכניסי לפה. את תרגישי גיבורה, ואנחנו נחבק אותך פה. תחשבי שאת יכולה, ותוכלי. זה לא פשוט, ממש ממש לא, אבל מצד שני זה גם לא בלתי אפשרי. הפורום שלנו מלא באנשים עם מאבקים דומים מאוד לשלך, שיש להם ימים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, אבל כולנו מנסים. הכי חשוב לנסות. אם לא מנסים - בטוח נכשלים. אם מנסים - אולי נכשלים ואולי לא, אבל יש גם סיכוי שנצליח. ויום יבוא שתפסיקי להיאבק עם האוכל. הוא לא האויב שלך, הוא לא החבר שלך, הוא פשוט משהו שאת צריכה כדי להתקיים. אני שוב אומרת, אני יודעת שזה לא פשוט כלל וכלל, אבל אני באמת מאמינה שאת יכולה, אם רק תסכימי לדבר לעצמך יפה ולתת לך צ'אנס.

יאללה, ספרי לנו שאכלת.

 

[פרח נובל2]

אז ככה...

הכרחתי את עצמי לאכול. הצלחתי לאכול רק חצי ארוחה, עם המון דמעות והרגשות נוראיות. אני נורא נורא מפחדת מלהשמין!!!! ועוד עכשיו אני צריכה להתחיל לשתות אנשור. איך אני יעשה את זה?????????????

אני לא נמצאת במסגרת בכלל. הייתי בלימודים עד לפני 3 חודשים, ואז הדיאטנית והפסיכולוגית החליטו שאני צריכה אשפוז בית. אז מאז אני בבית. ולא עושה כלום!!! היה לי מבחנים, אבל היה מאוד קשה ללמוד עליהם. לא כ"כ הצלחתי. הם הסכימו לי לנסוע למבחנים אם מיד מחזירים אותי הביתה לאכול...

הבטן...

 

[אלומת האור]

אוי מותק, זה נשמע קשה

אולי תנסי לא לייחס לאוכל רגשות? לפעול כמו אוטומט, כי צריך. כמו שהולכים לשירותים כי צריכים, גם לאכול צריך לאכול כי צריכים. לאורך כל החיים אנחנו לומדים לעשות גם דברים שלא מתחשק לנו כמו ללמוד, ללכת לישון (כשאנחנו קטנים), לנסוע לדודה/סבתא וכו', וכן, גם לאכול (או במקרה שלי, להפסיק לאכול). איך אוכלים? עם הרבה תפילה לאלוהים. לבקש ממנו עזרה. ומאנשים קרובים. וגם פחות קרובים, כמונו. מתחייבים ומסמנים וי על המטרה. איזו תחושה טובה זו! ולזכור שהכול חולף. זו תקופה קשה, אבל היא תחלוף. וגם הארוחה תחלוף.

והייתי מנסה מאוד למלא כמה שאפשר את היום שלך בתכנים טובים. אפשר לעשות הרבה דברים מהבית אם אסור לך לצאת. מה זה תכנית אשפוז בית? לא דואגים לך לתעסוקה? גם דיאטנית וגם פסיכולוגית יש לך ואף אחת מהן לא עוזרת לך לתכנן שגרת יום? ככל שתהיי עסוקה בתכנית שיעשו לך טוב, כך תזרזי את ההחלמה שלך ולא תחשבי על התעסקות באוכל.

את יכולה לעשות הרבה דברים, אבל כדאי לתכנן אותם בצורת מסגרת. מה את אוהבת לעשות ויכולה לעשות מהבית? מחשב? סרטים? טלפונים? ציור/יצירה כלשהי? קריאה? בילוי עם חברות שיבואו אלייך? יש לך קרובי משפחה? את לבד בבית? מישהו מלווה אותך ביום יום ונמצא אתך?

חיבוק.

 

[פרח נובל2]

ניסיתי לעבוד כמו אוטומט

אבל הבעיה זה שאין לי כ"כ חשק לחיות. אז כשאני אומרת לעצמי שאני אוכלת כי אני צריכה לחיות, זה לא באמת עוזר. גם יש לי בעיה עם הנשימה. בגלל כל החרדה, יש לי קוצר נשימה מלא פעמים...
שתיתי עכשיו אנשור, זה אחד הדברים הדוחים! הקאתי את זה (ולא ביוזמה) מרוב שזה דוחה! שתיתי בטעם שוקולד. משהיא יודעת מה הטעם הכי מומלץ???

אני די עזבתי את הדיאטנית כי אני עכשיו בדיאטנית בתל השומר. את הפסיכולוגית לא ראיתי למלא זמן. עכשיו שאנחנו עוברים דירה, אז יהיה לי קצת יותר מה לעשות.
אני מאוד אוהבת לנגן, לראות סאטים, לקרוא, לשחק במחשב, אבל זה דברים שאני לא יכולה לעשות אותם כל היום. קצת פה וקצת שם. לא יותר. היה תקופה שהייתי הולכת לאחיינים שלי מלא, והם היו משמחים אותי ועושים לי כח, אבל עכשיו הגעתי למצב שאפילו אצלם אין לי כוח. אני מגיעה אליהם ויושבת על הספה.. אין לי את הכוח לשחק איתם. רק לכמה דקות.

הלוואי שאחרי שישנו לי תרופה יהיה לי כח!
הפסיכיאטר הקודם אמר שאין עוד תרופה לתת לי. זה מה שמלחיץ אותי...שככה אמשיך לחיות לעולם!!! בשביל זה האמת כדאי להתאבד...

 

[אלומת האור]

אל תקשיבי לו, תלכי לרופא אחר

בעצם אני מבינה שהלכת, אם אמרת 'הקודם'. את יודעת כמה סוגי תרופות אני עברתי עד שאיזנו אותי על הקוקטייל הנוכחי? עברתי שבעה מדורי גיהינום! מה לא ניסיתי... אל תתייאשי, בסוף ימצאו. את ממש לא תחיי ככה 'לעולם'. את לא זקנה בת 100 שצריכה להתייאש. את צעירה עדיין (אם אני מבינה נכון) והקלישאה הידועה של 'כל החיים לפנייך' היא באמת אמיתית, אני מאמינה בה.

אני לא מבינה באנשורים, למזלי אני לא צריכה לצרוך אותם, אולי מישהו אחר פה יודע.

אני לא יודעת מה להגיד לך, הסבל שלך נראה לי כל כך קשה, שאין לי הרבה מה להוסיף, רק לשלוח לך חיבוקים ולאחל לך שתהיי חזקה ואל תוותרי עלייך. תעשי דברים שמשמחים אותך, שנותנים לך כוח. ואולי זה דבילי להגיד כי את בטח יודעת, אבל כשלא אוכלים = אין כוח.

תמשיכי לשתף אותנו, אני מקווה שתרגישי טוב ושתהיי שמחה

 

[hory0]

קראתי את ההודעה שלך

ומה שרציתי זה פשוט לבוא עד אליך ולעודד אותך עם פונפונים...

yes!!! you can do it!

דעי לך שלמילים שלנו יש המון כוח בהשפעה שלהם עלינו, ומההודעות שלך רואים כמה את מתאמצת, כמה את משתדלת עבור עצמך, וכמה כוחות יש בך!!שמסייעים לך להתמודד עם הקושי העצום.. אז יקירה, פרגני מעט לעצמך.. ותנסי, רק תנסי, להגיד שאת מסוגלת?

 

[פרח נובל2]

אנסה

ממש תודה רבה.
מאוד כיף שמגיבים לי. זה עושה לי מאוד טוב.
אולי זה נשמע מפגר לגמרי, אבל מאוד מאוד קשה לי לומר שאני מסוגלת. אני לא מאמינה בעצמי. כל היום רק יושבת בבית, בשיא הדיכאון ולא עושה כלום. רק חושבת על המוות, ואיך שקשה ליף ואיך שאני שקועה עמוק בבוץ, והפתח לתקווה כ"כ רחוק! ואז מתייאשת, ואז מנסה וככה כל הזמן וכל היום.
לפני כמה ימים כמעט שהתאבדתי..

הלוואי שהיו מסכימים לי לצאת לעבוד, לעשות משהו!! הם לא מסכימים לי כי אז אהיה מחוץ לבית ולא יאכל ואשרוף קלוריות (הליכות וכאלה...)

 

[sanest]

חושבת שאמרו פה כל מה שאפשר כבר לומר

אז רק רציתי לשלוח חיבוק

ולקוות בשבילך שהדברים יסתדרו.

 

[פרח נובל2]

תודה מתוקה!

בינתיים היום שלי הוא על הפנים