שוב כאן, הפעם לשתף,

[mykal]

שוב כאן, הפעם לשתף,

ביום ראשון חזרתי מהשבעה על אבא,

ואני מסתובבת ברחוב, וחושבת, למה רק אני עצובה?
הכיצד יתכן שהעולם לא השתנה, והכל נשאר כשהיה?
אני בהחלט לא מבינה איך האנשים לא רואים, שהשמש כבתה קצת,
וכולם רצים ממהרים--לאן?

אתמול הייתי בטקס קבלת תואר לאחת מבנותי (תואר ראשון נוסף במשפטים)
היא סימה בהצטינות, וגם ברכה בשם הבוגרים.
ואני שמחתי--וגם הרגשתי חלל, שתקתי, ובדרך חזרה אמרה-"היה נפלא אבל מה זה שווה
שסבא ל רואה ושותף--הוא הכי היה מפרגן."
כן נפער חלל--וקשה.

 

[samsonite woman]

מזל טוב לבתך על סיום התואר

איזה רגע מרגש אני מתארת לעצמי.. מדהים איך בחיים אין קווים והכל מתערבב ביחד. איך אפשר להרגיש שמחה ועצב והחמצה מהולים זה בזה.

אני יודעת שזה אולי לא ינחם מה שאגיד אבך בכל זאת- זה נכון שרוב האנשים ממשיכים מחייכים ועסקים כרגיל אבל אני חושבת שאנחנו ושכמותנו (בנות הפורום) כן רואות את זה. אני מרגישה שביום יום אני חיה בחברה שטובלת באובדן ויש בה מין העצב.

תודה ששיתפת..

 

[mykal]

תדה על מילותיך החמות.

 

[אני צבעונית]

השמיים נפלו

לא רק עבורנו...מסתובבים ברחוב כ"כ הרבה אנשים שנפלו עליהם השמיים מכל מיני סיבות והחורים האלה שנפערים הם בלתי ניתנים למילוי...אני זוכרת כמה עצב היה לי בשנים הראשונות,ועדיין אבל החיים ממשיכים ואולי כדאי לך לשקול מפגש עם קבוצה שיעזור להתגבר על הכאב.אצלי היה מדהים ופגשתי אנשים מדהימים והרגשתי שבאמת מבינים מה אני אומרת..

מזל טוב לקבלת התואר והרבה הצלחה בהמשך למשפחה המקסימה שלך
רק נחת!

 

[mykal]

תודה על הניחומים, וגם על הברכות.

 

[אשבל1]

קראתי שיר וחשבתי עלייך,

הגעתי אליו דרך אחת מבנות הפורום:


עוֹד מְעַט סְתָיו. הִגִּיעַ הַזְּמַן לִזְכֹּר אֶת הוֹרַי
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָם כְּמוֹ אֶת הַצַּעֲצוּעִים
הַפְּשׁוּטִים שֶׁל יְמֵי יַלְדּוּתִי
מִסְתוֹבְבִים בְּמַעְגָּלִים קְטַנִּים,
מַשְׁמִיעֵי טִרְטוּר שָׁקֵט, מְרִימֵי רֶגֶל
מְנִיפֵי זְרוֹעַ, מְנַעְנְעֵי רֹאשׁ
מִצַּד אֶל צַד וּבְקֶצֶב וּלְאַט,
הַקְּפִיץ בְּבִטְנָם וְהַמַּפְתֵּחַ בְּגַבָּם.
וִּפִתְאוֹם מַפְסִיקִים לָנוּעַ וְנִשְׁאָרִים
לָנֶצַח בִּתְנוּעָתָם הָאַחְרוֹנָה.

כָּךְ אֲנִי זוֹכֵר אֶת הוֹרַי
וְכָךְ אֶת דִּבְרֵיהֶם.

יהודה עמיחי ~♥~

 

[mykal]

תודה על שאת חושבת עלי,

ותודה על השיר,

הרעיון של השיר מוביל אותי לרעיון אותו
אמר אבא כשאמי נפטרה, ולא הצליחו ל'הציל' אותה.
(היום זה ענין של בל בעיות)

שאנחנו כולנו בובות על חבל, ורק הוא שם מלמעלה מכון אותנו,
אחד לחיים ואחד למות--אז כן הם היו 'צעצועים' הם היו החביבים והאהובים שלנו.
ואהבו אותנו בכל מאודם.

החיבוק האחרון שלו אותנו ביום רביעי--
החזיק את הנין הקטן שלו ובמבט טוב ועינים 'רכות' ברך אותו.
וכשיצאתי חזרה הביתה, ביקש שאסע בזהירות.
בשקט בנחת באהבה גדולה.

ועכשיו....

תודה על הכל.