שוב חוזר הניגון...

[תותי-בת]

שוב חוזר הניגון... מביטה בתיקרה... מדמיינת אותך לצידי, חובק אותי בזרועותייך, מחמם, מבין, נוגע, מרגיש אותי, ואני מרגישה כל כך בטוחה בין ידיך החמימות, המגנות... אלו שאני כל כך אוהבת... אני זוכרת שכשרק התחלנו לצאת, הבטת בי במבט של ``בואי נהיה חברים`` - של ילדים בגן... כל כך אהבתי את המבט הזה שלך, הוא היה כל כך תמים וטהור, כאילו לא עוד ואני כל כך רעה הייתי, ששיחקתי לך אותה לא מבינה מה את רוצה ממני בדיוק, כי בכל זאת אני קטנה ממך בארבע שנים... אתה הבוגר, אתה המבין, אתה הכותב וגם המלחין... ושוב חוזר לו אותו הניגון ששמעתי אז, באותם ימים של גשם מתחזק, חשבתי שתמיד תהיה פה לצידי, שתמיד תשקיע ותתן את כל כולך, הרי הראת שאתה אוהב כל כך, ונתת, וקנית, והשקעת.... ואני טמנתי את ראשי בחול, רציתי להאמין שאתה באמת רציני ותהיה פה תמיד ולא תעזוב, למרות שאמרת שאתה מת לטוס לאוסטרליה וחסכת שקל לשקל, כל שעת עבודה לא היית מפסיד, פשוט היית מוכן להיות העובד המצטיין האחד והיחיד, ולך לא היה אכפת שאני בבית סובלת לבד, מחכה שתחזור בלפנות בוקר, מחכה שתיכנס למקלחת ורק אז למיטה לצידי, וגם אז, גם אז לא תמיד היית מתייחס אליי... אני לא מבינה למה נשארתי איתך עד שנסעת, הרי היו לי כל כך הרבה טובים ממך, הרבה יותר עשירים, הרבה יותר מוצלחים, הרבה יותר חתיכים, אך אני, אני בחרתי בך ולא עזבתי ולא נטשתי ולא העזתי לפזול לצידו של זה או אחר, אך אתה שלא ידעת לכבד אותי, שלא ידעת להמשיך ולרצות, להמשיך ולהעניק, גם כשנגמר... עזבת ואין עוד מחר. ------------------------------------------------------------------- אני מקווה שנהנתם... פשוט כתבתי מהדימיון... אז לא להתרגש יותר מדיי מתוקים שילי, מטורפת עליכם... המון המון, ליאת.