יוגב איבגי
New member
שוב זה קרה!!!!
שוב זה קרה, כמו בכל בוקר בדיוק בשעה שבע וחצי,עמדנו ביחד בתור למכולת, את כרגיל קנית יוגורט 0% שומן כדי לשמור על הגזרה המושלמת שלך, חייכת למוכר, בירכת ביום טוב ומיהרת לאוטובוס של שבע וארבעים, בדיוק כמו בכל בוקר.. ואני שוב עמדתי לידך בתור למכולת, למרות שאני לא צריך כלום, אני קונה את השוקו הזה בכל בוקר, בדיוק בשבע וחצי, רק בשביל לעמוד לידך, לראות אותך, מקווה שאולי תשימי אליי לב, אולי בשלב מסוים תגידי שלום או יום טוב, כמו למוכר, אולי באיזשהו שלב יהיה לי האומץ לגשת אלייך. כמה פעמים דמיינתי את הרגע הזה, אפילו כתבתי על דף מה אגיד כשיגיע הרגע.. קראתי כל מאמר שיש על סמול טוק ומשפטי פתיחה, למדתי מה לעשות עם הידיים בזמן השיחה, מה להגיד ברגעי שקט מביך רשמתי וסיכמתי את הטובים ביותר בערך עשרים פעם עמדתי מול המראה ותרגלתי איך אני ניגש אלייך, איך אני אומר את זה, בלי שהקול שלי ירעד, אני בודק מול המראה איך להחביא את הידיים בכיסים, רק כדי שלא תשימי לב שהן רועדות. אם רק היית יודעת שבשבילך אפילו קראתי ספר על שפת גוף! הכל בשביל להתגבר על החששות, בשביל שבסוף אגש אלייך. אבל גם היום בבוקר זה קרה, שוב השתתקתי, נאלמתי דום. הלב שלי דפק ואיים לקרוע את החולצה, הרגשתי איך אני הופך לאדום, מסמיק בטירוף, מרגיש שהפנים שלי בוערות והגוף שלי רועד בלי שליטה. הסתובבתי לאחור כדי שלא תראי, שלא תשימי לב מה עובר עליי, בדיוק בכל בוקר. ובאמת לא שמת לב, ממש כמו בכל בוקר, לפעמים אני חושב אולי למחוק את כל הרשימות והסיכומים, לגשת אלייך, עם פנים לוהטות מאודם, עם הקול הרועד ופשוט לספר לך, להגיד לך שאני סובל מחרדה חברתית. שאנשים לא יודעים, אבל התסכול, אוי התסכול.. בא לי לשתף אותך שאני כבר שנים לא הולך לאירועים ולמסיבות כי אני מרגיש שכל העיניים מופנות אליי והדבר היחיד שאני רוצה הוא להעלם, לקבור את עצמי. ואפילו באוטובוס, אני לעולם לא אבקש מהנהג לעצור בתחנה, אני פשוט אתפלל שהוא יעצור בתחנה שלי, אבל ארד בתחנה הכי קרובה שהוא יעצור בה. כמה פעמים הייתי בשיעור / קורסים / סתם בחברת אנשים וכולם דיברו והיה לי משהו ממש חכם להגיד, אבל הגרון נחנק מעצם המחשבה שכולם יסתכלו עליי, יתרכזו.. ואם אטעה? אומר טעות? וכולם יחשבו שאני דפוק? אז לא, גם היום בבוקר לא אמרתי כלום, ממש בדיוק כמו בכל בוקר! חברים, הסיפור הזה נועד רק כדי להמחיש את חייו של מי שסובל מחרדה חברתית. אבל חשוב לציין שאפשר להתמודד עם החששות, עם החרדה החברתית. אני היום מעביר הרצאות כשבדקות הראשונות הלב שלי דופק במהירות של למבורגיני, האוזניים שלי אדומות והקול שלי רועד. אבל אני מודע לזה והכי חשוב מקבל את זה! אני יודע שארעד אבל אני יודע שזה יעבור וכשיש משהו חכם להגיד אני אומר למרות המבטים שבטוחים שאני על סף התקף לב! צעד צעד, נחשפתי והתמודדתי, בדיוק כמו שאתם עושים! עלו והצליחו, שבת שלום!
שוב זה קרה, כמו בכל בוקר בדיוק בשעה שבע וחצי,עמדנו ביחד בתור למכולת, את כרגיל קנית יוגורט 0% שומן כדי לשמור על הגזרה המושלמת שלך, חייכת למוכר, בירכת ביום טוב ומיהרת לאוטובוס של שבע וארבעים, בדיוק כמו בכל בוקר.. ואני שוב עמדתי לידך בתור למכולת, למרות שאני לא צריך כלום, אני קונה את השוקו הזה בכל בוקר, בדיוק בשבע וחצי, רק בשביל לעמוד לידך, לראות אותך, מקווה שאולי תשימי אליי לב, אולי בשלב מסוים תגידי שלום או יום טוב, כמו למוכר, אולי באיזשהו שלב יהיה לי האומץ לגשת אלייך. כמה פעמים דמיינתי את הרגע הזה, אפילו כתבתי על דף מה אגיד כשיגיע הרגע.. קראתי כל מאמר שיש על סמול טוק ומשפטי פתיחה, למדתי מה לעשות עם הידיים בזמן השיחה, מה להגיד ברגעי שקט מביך רשמתי וסיכמתי את הטובים ביותר בערך עשרים פעם עמדתי מול המראה ותרגלתי איך אני ניגש אלייך, איך אני אומר את זה, בלי שהקול שלי ירעד, אני בודק מול המראה איך להחביא את הידיים בכיסים, רק כדי שלא תשימי לב שהן רועדות. אם רק היית יודעת שבשבילך אפילו קראתי ספר על שפת גוף! הכל בשביל להתגבר על החששות, בשביל שבסוף אגש אלייך. אבל גם היום בבוקר זה קרה, שוב השתתקתי, נאלמתי דום. הלב שלי דפק ואיים לקרוע את החולצה, הרגשתי איך אני הופך לאדום, מסמיק בטירוף, מרגיש שהפנים שלי בוערות והגוף שלי רועד בלי שליטה. הסתובבתי לאחור כדי שלא תראי, שלא תשימי לב מה עובר עליי, בדיוק בכל בוקר. ובאמת לא שמת לב, ממש כמו בכל בוקר, לפעמים אני חושב אולי למחוק את כל הרשימות והסיכומים, לגשת אלייך, עם פנים לוהטות מאודם, עם הקול הרועד ופשוט לספר לך, להגיד לך שאני סובל מחרדה חברתית. שאנשים לא יודעים, אבל התסכול, אוי התסכול.. בא לי לשתף אותך שאני כבר שנים לא הולך לאירועים ולמסיבות כי אני מרגיש שכל העיניים מופנות אליי והדבר היחיד שאני רוצה הוא להעלם, לקבור את עצמי. ואפילו באוטובוס, אני לעולם לא אבקש מהנהג לעצור בתחנה, אני פשוט אתפלל שהוא יעצור בתחנה שלי, אבל ארד בתחנה הכי קרובה שהוא יעצור בה. כמה פעמים הייתי בשיעור / קורסים / סתם בחברת אנשים וכולם דיברו והיה לי משהו ממש חכם להגיד, אבל הגרון נחנק מעצם המחשבה שכולם יסתכלו עליי, יתרכזו.. ואם אטעה? אומר טעות? וכולם יחשבו שאני דפוק? אז לא, גם היום בבוקר לא אמרתי כלום, ממש בדיוק כמו בכל בוקר! חברים, הסיפור הזה נועד רק כדי להמחיש את חייו של מי שסובל מחרדה חברתית. אבל חשוב לציין שאפשר להתמודד עם החששות, עם החרדה החברתית. אני היום מעביר הרצאות כשבדקות הראשונות הלב שלי דופק במהירות של למבורגיני, האוזניים שלי אדומות והקול שלי רועד. אבל אני מודע לזה והכי חשוב מקבל את זה! אני יודע שארעד אבל אני יודע שזה יעבור וכשיש משהו חכם להגיד אני אומר למרות המבטים שבטוחים שאני על סף התקף לב! צעד צעד, נחשפתי והתמודדתי, בדיוק כמו שאתם עושים! עלו והצליחו, שבת שלום!