שוב אני
כבר עשיתי צעד טוב... כבר עזבתי את הבית, ופתאום היה לי מן פרוייקט כזה, מטרה בחיים, אפילו לנקות היה לי כיף, כי זה שלי, בית חדש, בלי שום זכרונות ואסוסיאציות... והיום נסעתי באוטובוס ופתאום הרגשתי שאני נחנק, הרגשתי פיסית שאני עוד רגע מקיא, וירדתי מהאוטובוס, והלכתי ארבעים דקות ברגל, בוכה כמו ילד קטן, בוכה ומפחד שמישהו רודף אחרי... כבר נדמה היה לי שלא אכפת לי לשמוע חדשות, שזה כבר עובר מעלי ולא משפיע, אבל קראתי את הסיפורים האישיים מאחורי זה וראיתי את אחי. נמאס לי כל הזמן לברוח מדברים שרודפים אחרי, נמאס לי להמנע מלהתקל מדברים ולא ללכת למקומות - אני לא יכול יותר, כל כך לבד, עם רוחות רפאים, מרגיש כמו נרקומן עם כדורי הרגעה ושינה - ולבד! אין אף אחד שמסוגל להבין אותי, אף אחד, אפילו אני לא מבין את עצמי, הולך ונהיה יותר פסיכי, לא יכול "להיות חזק", לא יכול לתפקד, לא יכול לשמוע מחמאות על איך חזרתי למסלול כשזה בעצם בכלל לא ככה...
כבר עשיתי צעד טוב... כבר עזבתי את הבית, ופתאום היה לי מן פרוייקט כזה, מטרה בחיים, אפילו לנקות היה לי כיף, כי זה שלי, בית חדש, בלי שום זכרונות ואסוסיאציות... והיום נסעתי באוטובוס ופתאום הרגשתי שאני נחנק, הרגשתי פיסית שאני עוד רגע מקיא, וירדתי מהאוטובוס, והלכתי ארבעים דקות ברגל, בוכה כמו ילד קטן, בוכה ומפחד שמישהו רודף אחרי... כבר נדמה היה לי שלא אכפת לי לשמוע חדשות, שזה כבר עובר מעלי ולא משפיע, אבל קראתי את הסיפורים האישיים מאחורי זה וראיתי את אחי. נמאס לי כל הזמן לברוח מדברים שרודפים אחרי, נמאס לי להמנע מלהתקל מדברים ולא ללכת למקומות - אני לא יכול יותר, כל כך לבד, עם רוחות רפאים, מרגיש כמו נרקומן עם כדורי הרגעה ושינה - ולבד! אין אף אחד שמסוגל להבין אותי, אף אחד, אפילו אני לא מבין את עצמי, הולך ונהיה יותר פסיכי, לא יכול "להיות חזק", לא יכול לתפקד, לא יכול לשמוע מחמאות על איך חזרתי למסלול כשזה בעצם בכלל לא ככה...
