סיפור קצר ליום שבת שרבית ועצלה
ובכן, אין זה סוד שאני וסרגון, ידידי משכבר הימים, מנסים בכל מאודנו לאתר שחקנים לקמפיין ארוך טווח על ידי הפעלת סידרת משחקי וואן-טיימרס ליליים. והנה, ביום השבת שחלפה, עמדנו בפני משחקנו הראשון. לאכזבתנו הגיע אלינו רק שחקן חיצוני אחד. איני רוצה לנקוב בשמות ולכן אכנה אותו א.ב. א.ב. גוייס למשחקנו לאחר שסרגון איתר אותו בשיטה שלא היתה מביישת אירגון לריגול נגדי. עכשיו אני נזכר שסרגון פנה אלי, באחד מהשלבים הקריטים של גיוסו של א.ב., בשאלה נוקבת: "איך אני יכול לזהות בדיוק אם הוא הולך להיות שחקן טוב, ויותר מכך מתאים לנו כנתח קבוצתי"? "מה הבעיה" עניתי בשאננות "נסה לבדוק אם יש בו את אותו ניצוץ של סקרנות טבעית, את היכולת לתרום על ידי התפרשות ואת המודעות לאחריות קבוצתית בעת משחק". כאן המקום להזכיר שסרגון עבר לא אחת מבחן מעבר שהסמיך אותו לתפקידים שונים ומשונים בהחלט, שהשתיקה יפה להם יותר מן הגילוי. לאחר כמה ימים התבשרתי שא.ב. "הוא אחד משלנו!" נקפוץ אל אותו ליל שבת. אנחנו עומדים על קרקע חולית, ליד גדר בטון נמוכה שמאחוריה משתפלת האדמה אל תוך הים השחור שנסג לו מפני אימת מועדון מוסיקה ים תיכונית. הפלאפון מצלצל ואנחנו נוסעים לאסוף את א.ב. מתחנת האוטובוס. אספנו אותו והמשכנו בנסיעה אל בין סימטאות חוליות צרות וחשוכות. נראה שהצטרכנו לסדר מעט את המקום שבו ששנו לשחק את המשחק הלילי - לא סידור עיצובי מהפכני, אלא הזזת כמה ספסלי עץ. בשלב הזה הגיעה הנפילה הגדולה, מיד לאחר שהונח ספסל אחד במקביל לאחר: "אתם חושבים מה שאני חושב"? שאל אותנו א.ב. בנימת קול שמסגירה את התרגשותו. "מה אתה חושב?" ענינו בתמיהה. אני בלעתי רוק. הוא פתח את פיו: "אפשר להניח את רגלינו על הספסל הקדמי". אבוי. א.ב. מחייך ואני מנסה בכל כוחי למנוע מראשי לנוד מצד לצד.