שדה חיטה
כשעצמה עייניה בריפיון ראתה חיזיון מדהים ביופיו. שדה חיטה ארוכה ובשלה שהתנפנפה לה ברוח מזרחית יבשה וילדה זהובת תלתלים רצה לה בעליצות ילדותית תמימה בינות לחיטה. תמיד כשעצמה עייניה ראתה את החיזיון הזה. משהו בזהוב החיטה ובזהב התלתלים משך אותה והיפנט את תודעתה. לעיתים אפילו "ראתה" את המשך החיזיון. יד גברית נחה על כתפה העדינה והיא פקחה ללא רצון את עייניה. לאט לאט חדרה לה המציאות הנוראה לתודעתה המבולבלת, הטרופה, האבודה. ללא קול ומבט כבוי בעייניה היא קמה והלכה אחרי הגבר. הוא הלך במסדרון רחב וספסלים בצידיו עד שהגיעו לדלת האחרונה. הם נכנסו לחדר ונעצרו ליד המיטה. ובחיזיון הזה, ראתה את זהובת התלתלים רצה וגובהה מגיע כמעט לגובהה של החיטה הזהובה, היא נעצרה לרגע כמחפשת את דרכה, עצרה וחככה בדעתה לאיזה צד להמשיך, האם לנוע עם הרוח או שמא כנגדה. היא נעצה עיינים כבויות בגוף הרפוי המוטל על המיטה הרחבה. התקרבה מעט כדי שתוכל להריח את הבל הנשימה המתוקה. היא הייתה כל כך עדינה ויפה וכל כך שברירית, זו המוטלת במיטתה. הגבר נסוג כמעה בצעד קטן וכמעט בלתי מורגש. זה נראה לו רגע אינטימי ושביר והוא נבוך קצת, הרגיש כאילו הציץ לתוך נבכי נשמתן, שמע את הדו-שיח הדמיוני בין השתיים, ממלמלות מילות אהבה אחת לשנייה, דואגות לאמר את הכל. כאילו להספיק לפני שהכל יגמר. ואז, אחרי מחשבה קצרה, החליטה זהובת התלתלים לנוע עם הרוח בגבה. היא קטפה כמה גיבעולי חיטה והמשיכה לרוץ, לרוץ, לרוץ, וכשראתה אותה עומדת לה באמצע השדה כשהרוח מבדרת את שיערה האדמוני ופנייה מורמות מעלה לעבר השמש, אז התפשט חיוך רחב על שפתייה של זהובת התלתלים. מצאתי אותך, אמרה זהובת התלתלים לאדומה השיער, מצאתי אותך. הן הביטו אחת על השנייה בחיוך מלא אהבה ואדומת השיער אמרה: לעולם לא אתן לך לאבד אותי. לעולם אהייה לצידך, אמא לא משאירה את ילדתה לבד. היא קרבה את פיה לאוזנייה של זו המוטלת במיטה ולחשה לה, הגבר היה בטוח שהוא מבחין בשפתייה מתעגלות כלפי מעלה בתנועה כמעט בלתי מורגשת, כאילו שמעה את דברייה והם נעמו לה. היא פקחה עייניה למבט אחרון, כאילו לגמוע את הפרטים הקטנים כדי שתוכל ללכת וזכרונה עדיין טרי. היא ראתה את זהובת התלתלים יושבת לצידה. הרימה בכוחות אחרונים את ידה לעבר פנייה של זהובת התלתלים ורצתה ללטף את הלחיים הורודות, אבל ידה נשמטה חזרה וזהובת התלתלים הבינה שאדומת השיער כנראה לעולם לא תחזור. והן צעדו לעבר הבית ...
כשעצמה עייניה בריפיון ראתה חיזיון מדהים ביופיו. שדה חיטה ארוכה ובשלה שהתנפנפה לה ברוח מזרחית יבשה וילדה זהובת תלתלים רצה לה בעליצות ילדותית תמימה בינות לחיטה. תמיד כשעצמה עייניה ראתה את החיזיון הזה. משהו בזהוב החיטה ובזהב התלתלים משך אותה והיפנט את תודעתה. לעיתים אפילו "ראתה" את המשך החיזיון. יד גברית נחה על כתפה העדינה והיא פקחה ללא רצון את עייניה. לאט לאט חדרה לה המציאות הנוראה לתודעתה המבולבלת, הטרופה, האבודה. ללא קול ומבט כבוי בעייניה היא קמה והלכה אחרי הגבר. הוא הלך במסדרון רחב וספסלים בצידיו עד שהגיעו לדלת האחרונה. הם נכנסו לחדר ונעצרו ליד המיטה. ובחיזיון הזה, ראתה את זהובת התלתלים רצה וגובהה מגיע כמעט לגובהה של החיטה הזהובה, היא נעצרה לרגע כמחפשת את דרכה, עצרה וחככה בדעתה לאיזה צד להמשיך, האם לנוע עם הרוח או שמא כנגדה. היא נעצה עיינים כבויות בגוף הרפוי המוטל על המיטה הרחבה. התקרבה מעט כדי שתוכל להריח את הבל הנשימה המתוקה. היא הייתה כל כך עדינה ויפה וכל כך שברירית, זו המוטלת במיטתה. הגבר נסוג כמעה בצעד קטן וכמעט בלתי מורגש. זה נראה לו רגע אינטימי ושביר והוא נבוך קצת, הרגיש כאילו הציץ לתוך נבכי נשמתן, שמע את הדו-שיח הדמיוני בין השתיים, ממלמלות מילות אהבה אחת לשנייה, דואגות לאמר את הכל. כאילו להספיק לפני שהכל יגמר. ואז, אחרי מחשבה קצרה, החליטה זהובת התלתלים לנוע עם הרוח בגבה. היא קטפה כמה גיבעולי חיטה והמשיכה לרוץ, לרוץ, לרוץ, וכשראתה אותה עומדת לה באמצע השדה כשהרוח מבדרת את שיערה האדמוני ופנייה מורמות מעלה לעבר השמש, אז התפשט חיוך רחב על שפתייה של זהובת התלתלים. מצאתי אותך, אמרה זהובת התלתלים לאדומה השיער, מצאתי אותך. הן הביטו אחת על השנייה בחיוך מלא אהבה ואדומת השיער אמרה: לעולם לא אתן לך לאבד אותי. לעולם אהייה לצידך, אמא לא משאירה את ילדתה לבד. היא קרבה את פיה לאוזנייה של זו המוטלת במיטה ולחשה לה, הגבר היה בטוח שהוא מבחין בשפתייה מתעגלות כלפי מעלה בתנועה כמעט בלתי מורגשת, כאילו שמעה את דברייה והם נעמו לה. היא פקחה עייניה למבט אחרון, כאילו לגמוע את הפרטים הקטנים כדי שתוכל ללכת וזכרונה עדיין טרי. היא ראתה את זהובת התלתלים יושבת לצידה. הרימה בכוחות אחרונים את ידה לעבר פנייה של זהובת התלתלים ורצתה ללטף את הלחיים הורודות, אבל ידה נשמטה חזרה וזהובת התלתלים הבינה שאדומת השיער כנראה לעולם לא תחזור. והן צעדו לעבר הבית ...
