שגיאות של חיינו
אם מישהו עשה שגיאות בחיי נישואין הרי זה אני. הכרתי את זוגתי לעתיד במקום עבודה משותף. היא כבר עברה מסע נישואין קצר והתגרשה, ואילו אני הייתי רווק. התחתנו לאחר שנה וחצי של הכירות וילדנו את בכורנו בשנה הראשונה לנישואין. בדיעבד, זו היתה השגיאה ואולי המכרעת ביותר , שלא השארנו מספיק זמן לנו כזוג להתגבש וכבר היינו במערבולות החיתולים והמוצצים, דואגים לעולל שזקוק להוריו. וככה עברו השנים ועוד ילדים נוספו למשפחה, ועוד שערות לבנות לראשינו. עד שיום אחד התברר שעברו מעל ל30 שנה התעוררתי והבנתי שלא עוד. זה לא הולך, לא עזרו היועצים, לא עזרו השיחות, לא עזרו השינויים. נגמר הכביש, נגמרו התמרורים. סוף הדרך, איך לא האמנתי שזה יקרה, חשבתי שנשאר זוג מאושר לעולם ועד. כי הרי כך התחלנו. ולמרות השוני בינינו האמנתי שהזמן יעשה את שלו ונגשר על הפערים אבל אילו רק פערו את זרועותיהם ונפערו עוד יותר. אחד הוא טפוס בוקר והשני טיפוס ערב, אחד אוהב לישון מאוחר בבוקר והשני כבר מסדר ומקרצף ומבריק את הבית (ואז מתחילות הטרוניות והתלונות: למה אני עושה כך וכך והשני לא? איפה השיוויון?). עד שהתחלנו כל אחד לחוד להשקיע בעבודה ובעיסוקיו הבלעדיים, והנתק וההתרחקות מעצמה נוצרה. עד מתי זה יימשך? מה האלטרנטיבה? לעזוב ולחפש דירונת ולהתמקם בה? להישאר ולשתוק ולא לענות כשהצד השני מטיח את תלונותיו? עייפתי מכל זה וכל אשר אני רוצה זה שוב לראות את זיו החמה, את קרני השמש מלטפות אותי בחמימות, לאותה בת צחוק שתעלה על שפתותי, לאותה כבדות שתרד לי מהצוואר, לאותה קלילות שאוכל לרוץ שוב ברגליים יחפות בחול אשר על שפת הים. לאותה אהבה שהיתה ואולי אצליח למצאה שוב.
אם מישהו עשה שגיאות בחיי נישואין הרי זה אני. הכרתי את זוגתי לעתיד במקום עבודה משותף. היא כבר עברה מסע נישואין קצר והתגרשה, ואילו אני הייתי רווק. התחתנו לאחר שנה וחצי של הכירות וילדנו את בכורנו בשנה הראשונה לנישואין. בדיעבד, זו היתה השגיאה ואולי המכרעת ביותר , שלא השארנו מספיק זמן לנו כזוג להתגבש וכבר היינו במערבולות החיתולים והמוצצים, דואגים לעולל שזקוק להוריו. וככה עברו השנים ועוד ילדים נוספו למשפחה, ועוד שערות לבנות לראשינו. עד שיום אחד התברר שעברו מעל ל30 שנה התעוררתי והבנתי שלא עוד. זה לא הולך, לא עזרו היועצים, לא עזרו השיחות, לא עזרו השינויים. נגמר הכביש, נגמרו התמרורים. סוף הדרך, איך לא האמנתי שזה יקרה, חשבתי שנשאר זוג מאושר לעולם ועד. כי הרי כך התחלנו. ולמרות השוני בינינו האמנתי שהזמן יעשה את שלו ונגשר על הפערים אבל אילו רק פערו את זרועותיהם ונפערו עוד יותר. אחד הוא טפוס בוקר והשני טיפוס ערב, אחד אוהב לישון מאוחר בבוקר והשני כבר מסדר ומקרצף ומבריק את הבית (ואז מתחילות הטרוניות והתלונות: למה אני עושה כך וכך והשני לא? איפה השיוויון?). עד שהתחלנו כל אחד לחוד להשקיע בעבודה ובעיסוקיו הבלעדיים, והנתק וההתרחקות מעצמה נוצרה. עד מתי זה יימשך? מה האלטרנטיבה? לעזוב ולחפש דירונת ולהתמקם בה? להישאר ולשתוק ולא לענות כשהצד השני מטיח את תלונותיו? עייפתי מכל זה וכל אשר אני רוצה זה שוב לראות את זיו החמה, את קרני השמש מלטפות אותי בחמימות, לאותה בת צחוק שתעלה על שפתותי, לאותה כבדות שתרד לי מהצוואר, לאותה קלילות שאוכל לרוץ שוב ברגליים יחפות בחול אשר על שפת הים. לאותה אהבה שהיתה ואולי אצליח למצאה שוב.