שבת

[יש פתח לתקוה]

שבת ../images/Emo4.gif ../images/Emo7.gif

ביום חמישי הוא התקשר לאחד המורים שלו, "מורה לחיים", אדם יקר שחולה בסרטן. השיחה עשתה לו "לא טוב" והוא ישן חמישי, שישי, שבת. כן. שלשה ימים, עד שבת אחה"צ. תיפקדתי כאם יחידה, הילד הגדול תמך בי אבל בעצמו היה זקוק להרבה תמיכה ושיחות נפש. נתתי את כולי. עשיתי הכל לבדי. ביום מישי עידכנתי את ההורים שלו. מסיבות התלויות בהם בלבד הם לא טרחו להתקשר, לא ביום שישי ולא במוצאי שבת. אני מחכה "בסבלנות". אבל כשהם יתקשרו אני אומר להם את זה. אגב, עידכנתי סוף סוף (אחרי 8 שנים) את אחותי הצעירה. היא לא יכולה הרבה לעזור, אבל עצם זה שהיא יודעת, עצם זה שיש לי לאן להוציא את הלחץ אולי יעזור קצת. ניסיתי לעשות מדיטציה, להרגע ולשאוב כוחות, אבל לא הצלחתי. אגב, תגידו, זה מוגזם את כשהוא קם (סוף סוף) אני מצפה לשמוע איזה מילה טובה? כי לא קרה דבר כזה. קם אחרי שלשה ימי שינה - כאילו כלום! כל פעם שיש לי שבת איומה כזאת אני חושבת לעצמי - שבת כזאת עוד לא היתה לי! ואז מגיעה עוד שבת, גרועה כקודמתה, ושוב אני מגלה שיש פי פחת גדול יותר ממה שידעתי עד כה. אין לי כח.

 

[ד קובי]

יקירתי התחזקי והתעודדי

פעם כך ופעם כך את חייבת להיות חזקה בשבילו ובשבילך ולנסות להתמודד ולהכיל כמה שאת רק יכולה. אם את מרגישה צורך לפרוק את יכולה לפרוק בכתיבה כמה שרק תרצי הפורום כאן ואנחנו ניתן לך את כל העידוד והכח. מאחל לך שתדעי ימים שלווים יותר...

 

[אביבית תמיד]

שולחת לך כוח

תמיד זה נראה כאילו עכשיו זה הכי קשה שהיה . שכזה דבר עוד לא היה ועוד לא התמודדנו. איך הם מצליחים תמיד לשבור שיאים ? קחי אוויר , הרבה . אין לנו ברירה אלא להתמודד , לא ? קחי בחשבון כמו שאת בטח יודעת שזה תקופות . זה עובד להם לאחר תקופה ואז יש תקופה טובה יותר. תחשבי על התקופות האלה , לי זה עוזר וממלא אותי בכוח. שולחת לך את תמיכתי . אלה

 

[יש פתח לתקוה]

תקופות???

בחצי שנה לפני שהתחתנו היה מקסים! הוא למד, תיפקד, יכולנו לשוחח על כל נושא שבעולם. הוא הביע אהבה, תקשר, התפקוד היום יומי לא היה משהו כי תמיד היו לו ידיים שמאליות אבל בחודש שלפני החתונה הוא נכנס לסטרס, ההורים שלו לא סיפרו לי ובאותה תקופה גם יצא שפחות נפגשנו. בשבוע שאחרי החתונה היה מקסים, היינו יחד, טיילנו, בילינו, היה מדהים וזוגי כל-כך, אחרי החתונה היתה נפילה. הוא שכב ימים שלמים בבית ורק לקראת הצהריים קם. אני מרגישה שאחרי כל ילד שלנו, =אור ופרח וקסם כל אחד מהם וכולם יחד= אחרי כל ילד יש יותר נפילה ופחות מסוגלות. ועכשיו כבר חצי שנה מצב בטטה. כל פעם תהומות יאוש חדשות. כל דבר מפיל אותו. מחלות הסרטן מצב העיריה האיום האירני. "סתם" פיגוע.... אווווווווווווווווווווווּף.

 

[אביבית תמיד]

תקופות

כמה זמן עבר מאז התקופה האחרונה "הטובה" שלו ? חצי שנה ? הוא לוקח טיפול תרופתי כל שהוא ? אולי מה שהוא לוקח לא מתאים לו או לא עוזר לו ? תהומות הייאוש כל כך מוכרים לי. מותה של נעמי שמר פשוט הרס את אמא שלי וגם ששושנה דמארי נפטרה היא לקחה את זה נורא קשה. היתה תקופה שבה נפטרו הרבה אנשים מוכרים , בתקופה הזו התפללתי , בבקשה אלוהים שאף אחד לא ימות בקרוב כדי שהיא לא תכנס לדיכאון בגלל זה. לפעמים כשהיא שוקעת גם אני רוצה לשקוע ביחד איתה. אלה ימים שלא רואים את האור בקצה המנהרה, ימים שחורים. אבל כמו שאמרת , היו תקופות טובות , הן יחזרו !

 

[יוסיפוס פלביוס]

ספרי לי על זה

אצלי הגברת, מתפרקת ובוכה כל יום מחדש. כל יום אומרת שהיא לא מסוגלת, שהיא לא יכולה, ושככה ושככה. וזה אבסורד, כי בפועל היא עושה הכל בסדר, וכן הולכת למקומות, וכן נפגשת עם חברות, וכן התחילה לעבוד קצת, היא ממש בסדר, אבל כל יום מחדש היא מתפרקת. אז בהתחלה ניחמתי, אמרתי מילים טובות וחיבקתי, אבל עכשיו אני פשוט לא מסוגל. היא נכנסת למין רחמים עצמיים כאלו, וכל הזמן אומרת על עצמה דברים שליליים. במקום להסתכל על חצי הכוס המלאה היא מסתכלת על זו הריקה. אני מתחיל לחשוב שהיא בוכה כל כך הרבה כי זו הדרך שלה לקבל חיזוקים מהסביבה, אבל אני כבר לא מסוגל להתמודד עם הבכי הזה וההיסטריה הזו. כל כך הרבה אנרגיות שהולכות סתם. היא התחילה לקחת כדור נגד דיכאון לפני שבועיים, אז נראה, אולי זה קצת ירים אותה. וגם אני לא מקבל מילה טובה, וגם אני מרגיש לא מוערך מספיק. וגם לי אין כוח.

אבל בסופו של דבר אנחנו ממשיכים, אה?

 

[א ו ס ו ש]

יקירתי אני מאד מבינה אותך

כמה זה קשה לראות אותם שוקעים בתוך המיטה ואת חסרת אונים, אין מה לעשות זו הדרך שלהם להתמודד עם קשים בחיים, עיניין הצפייה הוא בעייתי אנחנו תמיד מצפים למילה טובה אבל הם לא רואים את הקושי שלנו, הם רואים רק את הבועה של עצמם, על תיעלבי אם הוא לא מודה לך או מעריך את מה שאת עושה, הוא פשוט לא רואה את זה, הוא חי בתוך הכאב של עצמו, אני מקווה שכשהוא יתחזק קצת הוא יוכל כן לראות את ההתמודדות שלך, גם לי לקח הרבה זמן עד שהבת שלי קלטה מה שעשיתי בשבילה, אבל אנחנו עושים לא למען יראו, אלא כי כואב לנו, זו נתינה ללא תמורה יקירתי, ברגע שתראי את הדברים בצורה הזו יהיה לך קל יותר להתמודד עם ההרגשה של הצפייה, הם לא מראים כי הם יודעים גם שאנו שם בשבילם, תקבלי את זה לחיוב, כי לאנשים זרים שאינם בוטחים בהם הם משחקים אותה חזקים. שולחת לך חיבוק חם ואוהב מבינה את כביך ואת קושייך, תהיי חזקה.

 

[יש פתח לתקוה]

תודה ענקית לכולכם!!!!

קודם כל, מאד חיזקתם אותי. שנית, אכן יש תקופות, אלא שמאז שעברנו עיר/דירה, הוא מתקשה עוד יותר. לא חשבתי שהמעבר יעשה לו כ"כ קשה. הבוקר הוא התחיל שוב להפתח ולשוחח, אבל יש נושאים שאני 'לא מוכנה' לשמוע ממנו וגם קצת מעמידה אותו "במקום", כמו (מי כתבה??) שאנשים שנפטרים זה גורם לו לשקיעה, ידיעות על אנשים חולים, ועוד. (האיום האירני.... כזכור...) וגם הוא כל הזמן רואה וממוקד בחצי הכוס הריקה, אני ישר אומרת לו "תסתכל על הילדים, עלי, תראה מה יש לך!" אז הוא נאנח... הוא יודע שאני צודקת. קשה לי אם זה שהוא כל הזמן רואה איזה צרות ודברים איומים קורים ולא מצליח להנות מההנאות הקטנות של החיים. תודה על ההקשבה.