שבת שלום

[yperelman]

שבת שלום

 

[תמימה האחת]

שבת שלום וחג שמח../images/Emo197.gif../images/Emo63.gif...../images/Emo39.gif

איך אין אייקון של ספר תורה???

 

[טאוֹ]

שבת שלום ../images/Emo23.gif

לפני הרבה שנים, סיפרתי לאבי ז"ל שאני מתכוון לטוס להודו. הוא לא אהב את הרעיון, בלשון המעטה. דיברנו על כך בכמה הזדמנויות. יום אחד קיבלתי בדואר חבילה, שהכילה קלטת וידאו. אבי הקליט בה עבורי תוכנית תעודה ארוכה על הודו. הוא צירף פתק, שבו כתב בלשונו המיוחדת את הדברים הבאים (ציטוט מהזיכרון): "אהובי, מצ"ב קלטת על הודו אהובתך, שבה תוכל להתרשם ולהתפעל עמוקות מנופיה המדהימים, תרבותה העתיקה, רבגוניתה, מחלותיה, סרחונותיה, דלותה המשוועת ורחובותיה העשירים בזבובים, קבצנים וצואת פרות. באהבה גדולה, אבא". בסופו של דבר נסעתי להודו רק אחרי כמה שנים. הגעתי לשם אחרי שבועיים שבהם הייתי בתאילנד עם חברתי דאז. השהות בתאילנד היתה כמו טיול מתמשך בתוך חלום מתוק, והפרידה בשדה-התעופה היתה קשה, כמעט טראומטית. נערתי חזרה לארץ, ולא הפסיקה לבכות. כבר כמעט ביטלתי את ההמשך העצמאי להודו, אבל בסוף נסעתי. הטיסה היתה זוועתית, היו כיסי אוויר אימתניים והייתי בטוח שזה הסוף. הגעתי לדלהי לפנות בוקר, מרוט ותשוש לחלוטין. לקחתי אוטובוס למרכז העיר, ובדרך ההרגשה השתפרה מעט והרגשתי שהנה חלום ישן מתרקם למציאות. בשעות שלאחר מכן, ההרגשה הזאת התמוססה בחום ובלחות שלא דמיינתי שאפשריים, הוקפתי במיליון אנשים שרצו למכור לי דברים, לשאול אותי שאלות או סתם להביט בי ממרחק אפס, כך שיכולתי לנחש באיזו משחת שיניים הם (לא) משתמשים. המעבר מגן העדן עלי אדמות שחוויתי באיי הדרום של תאילנד לבין רחובותיה הסואנים והמהבילים של דלהי היה חד, אלים ובלתי נתפס. כיום כשאני חושב על נסיעה חוזרת למזרח, אני זוכר היטב שהעוני והדלות נראים יפה, אם בכלל, רק בתמונות. הצפיפות מצטלמת בצבעים מושכים ובגוונים ססגוניים, אבל הריח והרעש לא עוברים בתצלומים, וגם לא המציאות הקשה שתמונות כאלה מסתירות לעתים קרובות כל כך, או רק מרמזות עליה. הנופך האוריינטלי והאור האקזוטי שמרחף על אותם מקומות עשוי להשכיח שמדובר באנשים קשי-יום, ששורדים מציאות תובענית. הנופים אכן מדהימים, המורשת האנושית, התרבותית והדתית מעוררות הערכה, השראה והתפעלות גדולות עוד יותר על רקע כזה, אבל הקושי היומיומי, המתמשך, קיים שם, גם אם עשוי לחמוק בקלות מעיניו של התייר המצוי, גם אם מדובר בתרמילאי. גם כשרואים, נראה לי שיש נטייה להדחיק או להעלים עין מהקשה-לעיכול. כשאני חושב על זה, זה קשור מאד למה שאנו פוגשים בטיפולים הוליסטיים... כזאת היא התמונה המצורפת, אחת התמונות הידועות ביותר של המגזין "National Geographic": נערה אפגנית יפהפיה, שהתפרסמה בכל העולם. הרבה פחות ידוע הוא הסיפור שמאחורי התמונה בפרט, וסיפורה של אפגניסטן בכלל. רק בשנים האחרונות התחיל לטפטף באיטיות מידע לעולם על מה שקורה שם. או שאולי היה ידוע קודם לכן, וזה לא עניין איש. למי שמתעניין, אני ממליץ בחום לקרוא את הספר המופלא הזה. מכל מקום, הצלם שצילם את אותה נערה ביקש לפגוש אותה שוב. הוא יצא למסע חיפושים, אותו תיעד בסרט מדהים. אפשר לקרוא את סיפור המסע כאן. וכמו בטיול בעולם, כך זה מן הסתם גם במסעות אחרים שאנו עושים. חשבתי לעצמי עד כמה רבות הדרכים להתייחס להתנסויות, לטיפולים שאנו נותנים או מקבלים, לכל-כך הרבה דברים אחרים שאנו עושים: לסמן

על התנסות מסוימת, לחוות אותה באופן מהותי, להפיק ממנה תובנות הלאה, להפוך אותה לדרך חיים או סתם לתייק אותה כחוויה נחמדה. מי יודע מה טוב ונכון יותר? אולי דווקא התנסות שבעינינו היא שטחית, היא זריעת זרע שינבט מאוחר יותר ויצמח לתפארת; אולי לא. יש באמת כל כך הרבה אפשרויות. היצור האנושי הוא דבר כל כך מרתק...