שבת שלום

[אלוהים כמשל]

שבת שלום

 

[אגס 10]

טשאבעס

תבלו בנעימים

 

[סנדר סופרטרמפ]

שבת חזק

 

[סנדר סופרטרמפ]

העירו לי שכותבים שבת חזקה

Go figure...

 

[lחלף עם הרוחl]

שבת שלום גם לך

ולכולנו... חוץ מצ`ונט ואבות ובנים ובתיה, יש לכם תוכניות להיום?

 

[סנדר סופרטרמפ]

חח בתיה, אני זוכר כשקראו לכך ארגון

 

[lחלף עם הרוחl]

אכן אכן

היו ימים............ ואנוכי זכיתי להיות מדריכה בארגון, אדוני אמת...

 

[אגס 10]

תוכניות יש לנו הרבה

זו בדיוק הנקודה,שהבעיה שלנו היא במימושן...

 

[lחלף עם הרוחl]

הקדוש ברוך הוא

מצרף מחשבה טובה למעשה טוב.....

 

[N0Way]

אמן כן יהי רצון !

צדיקה...

 

[אגס 10]

שיצרף...

אני רוצה שזה יצורף אצלי לא אצלו...

 

[תמונת אילוסטרציה]

שבת שלום

לפני שבת הדפסתי 80 עמוד מבלוג של יוצא, איזה עונג שבת... לקרא עם הפיצוחים, לאור נרות השבת... שבת שלום.

 

[מבולבלונת]

לא חבל על הניר?

 

[תמונת אילוסטרציה]

אז ככה,

יש בין כל הבלוגרים כותבים מוכשרים, פשוט להתמוגג מכל מילה. בין השאר קראתי השבת את הסיפור הבא: (ויסלח לי הכותב -אני לא זוכר מיהו, מגיע לו קרדיט ענק) אהבת בשר ודם (סיפור אמיתי על מלאך) (הערה: לבקשתה, שיניתי קצת מהפרטים כדי לא לחשוף זהותה. עמכם הסליחה) היא הגיעה אלי במצב מצויין. משכילה, עבודה מסודרת, קרובי משפחה חילונים תומכים, ילדים קשורים אליה, רגועים ומסודרים. "תיק קל" אמרתי לעצמי. ואכן, זה היה תיק קל. אני רגיל למצוקה. לאפס כסף, למחסור כלכלי. אני רגיל לעורכי דין מלאי מוטיבציה אך עלומי שם. ופה? הצליחה לשכור את אחד מהבכירים. והחרדים – כהרגלם, ובאינסטינקטים של חיה נרדפת. הבינו, הפנימו, ולא ניסו להילחם. זמן קצר אחרי שהיא עזבה את הבית כבר היתה לה פשרה. מין הסכם ביניים שמסדר לה את החיים בתקופה שעד הגט ונותן כיוון לגבי הנכונות של הצד השני לגמור את העניין יפה ובשלום. היא הבטיחה (בלחץ שלי) שבת, חינוך דתי לילדים. הוא הבטיח לבוא לבקר. הייתי רגוע ומרוצה. גם היא היתה רגועה. כן, כבר עברה דרך אנשי יחסי הציבור של היציאה בשאלה, למדה לדקלם סיסמאות, ללבוש ג`ינס וגופיה קצרה ואפילו להשתכר קצת בפאבים. אבל הייתה בה מין שלווה וטבעיות לגבי הצעד הזה של לעזוב את העולם החרדי. הייתה סקרנות, רצתה לחיות בטוב, אבל לא הייתה הפגיעה הצורבת והרצון האינסופי לבעוט חזק וכואב ולשנוא "אותם". בניגוד מטורף לכל השלווה הזו,עמדו השמועות והסערה בעולם החרדי. נראה שכל זוג אוזניים שפיאות ארוכות מאחריהן כבר גיבש לעצמו עמדה בפרשת "החרדית המהנדסת מירושלים". ולא בכדי הצמידו לה את התואר המחייב הזה. כי הילדה הזו שחיפשה לעצמה דרך להיות אהובה ומכובדת הפכה לסלע מחלוקת בין המצדדים והמתנגדים לשילוב נשים חרדיות בעבודה. "זה היה הבוס החילוני שלה, משם הכל התחיל" הסטינו המקטרגים. "האישה אחת תחטא ועל כל העדה תקצפו?" מלמלו העסקנים. אלו וגם אלו הודיעו וסיפרו והכבירו פרטים חסויים יותר ומפורסמים פחות, והסעירו את אזני השומעים בתיאור כועס אך מלא התרגשות ודמיון על הבחורה שקמה בוקר אחד, בירכה את ברכות השחר, סיימה את פרק התהילים ליום שלישי, ארזה את המזוודות ובערב כבר חלקה כוס משותפת עם שליחיו של השטן בתל-אביב. והיה בעלה. "הוא איש מקסים" הייתה אומרת בעיניים חצי מצועפות. "הוא מלאך. וצדיק. לא מה שאתם חושבים. הוא צדיק באמת. אין לו בעולמו אלא טוב לב וארבע אמות של הלכה. אבל אלוהים (אני חושב שהיא עוד אמרה "ריבונו של עולם") כמה שזה לא סקסי..." "נו באמת..." גיחכנו לעצמינו בהסכמה. בודקים בלי משים את הג`ינס שלנו בהשתקפות של דלת הזכוכית בכניסה לפאב, רואים אותו מחדש דרך עיניה המשתאות, מוצאים בעצמינו רעננות מושכת, מזמינים עוד "שוט" מ"המשקה הקבוע שלי", ובד בבד חושבים עליו, יושב במכנסי בד רחבים וגופיה רופסת, מכבס לעצמו בגיגית של ישיבה זוג גרבי בד כחולים מהסוג שלבשו פה פעם בשנות השישים. אשרינו שזכינו, ברוך המקום ששם חלקינו כהם, ולא כיושבי בית המדרש. היא עברה לגור בשרון. מצאה עבודה, שבתות שקטות אצל קרובי משפחה לא דתיים. שידרה סימנים של חיים שלווים. אפילו הזמינה לבקר. מדי פעם ביקשה שנלך כי בעלה מגיע. באמת שכבר אז היה לנו מוזר העניין הזה, האברך שלקח לו פסקי זמן להתייחד עם אישה שכבר לא איתו (גם אם נשואה לו כדין) אבל העולם החדש שלנו לימד אותנו להתנכר או - אם תרצו לקרוא לזה אחרת - "לא לדחוף את האף". לא שהפסיקו להציק לה. נהפוך הוא. תמהונֵי כל העולם מחד ומאידך הפכו אותה למקרה לדוגמא. כל צד חשב שאם רק ינסה שוב, אם רק יוסיף באזניה את דבר החכמה ההוא ששמע מאיש הרוח שלו, אם רק יסביר כמה היא פוגעת בו עצמו ובשרו ("למרות שאני לא מכיר, אבל אני מרגיש שאנחנו שורש נשמה קרובה") היא תהפוך את קערת החלטותיה על פיה , תסמן באופן מוחץ את נצחון האור על החושך, וכמובן תודיע בשער בת רבים מי לדעתה הוא האור בסיפור הזה. אבל לאחר זמן, ואחרי שהחליפה שני מספרי טלפון, נרגעו המתרגשים ונראה היה שהחיים שלה זורמים להם למסלול מיטיב. אחרי שנה היא נעלמה כמו שבאה. בבוקר אחד ובלי הודעה. הטלפון היה מנותק. היו שמועות על מדינה אחרת, על הרהורי חרטה, על עסקנים חרדים שהפעילו לחץ, על רב מקובל שקילל או בירך. נודה על האמת, נעלבנו קצת. חשבנו שזה אפילו קצת כפיות טובה מצידה. אחרי שהואלנו בטובינו להאיר לה את הדרך לעולם הנאור, והפאב, וההופעה ההיא שלקחנו אותה. ושעות השיחה בטלפון? אבל כדרכם של שורדים, מיהרנו לשכוח את הישן מפני חדש ומרגש. ואז יום אחד היא התקשרה אלי. מספר טלפון ארוך ומוזר, חו"ל. אני עניתי, לא בלי שמץ של עלבון, והיא סיפרה, והסבירה. וממשפט למשפט, התחלתי ללעלע מבוכה בעומק הגרון, וממילה למילה התחלתי להבין שאני שומע על אחת הפעמים הנדירות שהאדם, או אם תרצו נשמה טובה אחת, ניצחה את השגרה, את העולם, את אלוהים ואת הקדוש-ברוך-הוא יחד. זה היה בעלה. ההוא הצדיק. שבצעד נדיר ולא הגיוני החליט שהוא לוקח את האהבה שלו, עוד לא ידע אפילו האם אהבת אישה היא, אהבת ילד או אהבת אדם, והופך אותה למפעל חיים. הוא סירב לשמוע מימין ומשמאל. סירב לכעוס יחד עם המשפחה שלה – שניתקה איתה את הקשר. סירב להבהל מהג`ינס והגופיה. סירב להעלב – כדרכם של בעלים נבגדים, חרדים וחילונים גם יחד – מהעצמאות והחופש שהיא נטלה לעצמה בלי רשות. הוא היה שם, בכל רגע נתון. מלא באהבה ללא תנאים. אהבה שאי אפשר לזייף או להעמיד אותה פנים. בכל פעם שהחזיר את הילדים במוצאי שבת הוא שלח איתם מתנה קטנה בשבילה. כמיטב הדמיון הצנוע של בחור ישיבה שלא הורגל לחומר. מחווה אוהבת של מאור פנים. בכל פעם שהרגיש שאפשר או צריך - בא לבקר. ישב בסלון, דאג, שאל, ניסה לעזור. אהב. "אהבתי את אדוני" הזכיר לה בהומור את הפסוק ההוא. "אבל גם את אשתי ואת בני – לא אצא חופשי"... אנשים משמאל ומימין לחשו לו רעות, באותות ובמופתים. "היא מחללת שבת, היא מחרפת ומגדפת, וכופרת ומכעיסה. אמא שבורה, אבא חולה, איך היא מעיזה" והוא הלך אליה, ושאל איך היא מסתדרת לבד, וכמה קשה עם הילדים, ומה צריך לעשות כדי שתצא לחופש. כמה כסף צריך – הוא ישלם. הוא יכבס וינקה, הוא יעזוב את הישיבה לשבוע, רק שתיסע. שתצא, שתרגיש את העולם כי ככה אי אפשר. רבנים ביקשו שיילחם, שייאבק, שיציל את הילדים משמד. והוא הקשיב, ושתק, ונסע להסביר לה שאולי זה לא הגיוני אבל הוא אוהב אותה בלי קשר לאף אלוהים. והוא אוהב את הילדים הקטנים שלו גם כשהם יושבים מול טלויזיה. ואם כבר מדברים, "מה את עושה עם כסף"? ו"אולי תנוחי שעה ואני אכין ארוחת ערב? ראי איך את מותשת..." היא לא עשתה לו את החיים קלים. בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים היא הסבירה שזה לא יילך. הוא מתוק ומקסים ואבא למופת אבל היא צריכה גבר. מישהו עם אופי אחר. מישהו שיקסים אותה. כזה כמו שהיא ראתה "שם". אחד שמרוויח, שיודע לצחוק, שיחליט עוד בתחילת הערב לאן הולכים, יידע להזמין שולחן, ויבקש באלגנטיות מהברמן את המשקה החביב עליה. האיש הזה, האברך. ישב שם בשקט כשהיא סיפרה לו על גבר חלומותיה. לא נעלב, לא מושפל. בולע לתוכו כל רסיס של תיאור בתמימות של מישהו שמעודו לא קרא על המשחק הבלתי אפשרי של האהבה. הקשיב, הכיל, חשב, ויצא לעשות את שלו. מפני כבודה, ומתוך הרכנת ראש לאיש, אני לא אספר את הפרטים. רק אומר שלא היה מקום אחד אליו הוא לא הסכים ללכת, לא היתה חכמה שהוא לא ראה לנכון לבקש אותה מפי בעליה, ולא היה יועץ שהיה קטן מדי, גס מדי, או חילוני מדי מכדי שהוא ילמד תורת האהבה מפיו. הוא ידע שזה לא הולך ככה. הוא ידע שאין לזה סיכוי, הוא ניחש שאי אפשר לבוא יום אחד ולהחזיר את הגלגל. אבל המשיך לאסוף את החומר, במין ביטחון – יעזור לי אלוהים שאין לי מושג מאיפה שאב אותו – שיום אחד יבוא והוא ייקרא לדגל. והיום הזה הגיע.

 

[תמונת אילוסטרציה]

המשך

והיום הזה הגיע. הרבה יותר מהר מכפי שחשב. היא רצתה להשתחרר, רצתה חו"ל. להחליף אווירה. הוא היה שם, כמו תמיד, אוהב, דואג, מסדר הכל. היא נשברה. הסכימה שיבוא מאוחר יותר. לא בשבילה, בשביל הילדים. שפה זרה, מדינה חדשה... גרו בדירה אחת קטנה במין פרוור של עיר אירופית. הוא בכיפה גדולה, מכנסי בד רחבים וחולצה לבנה מכסה על גופיה רופסת, והיא בג`ינס ושיער פזור. היה לו צ`אנס אחד, והוא לא התכוון לבזבז אף רגע. ביום הראשון שהוא צלצל למועדון להזמין שולחן היא היתה בהלם. הוא לא ידע מה המשקה החביב עליה, אבל הזמין מה שביקשה ממנו. אפילו הזמין לעצמו שתיה קלה. תארו לעצמכם... בכיפה שחורה גדולה ודיאט קולה בכוס פלסטיק... הוא לא ביקש שתשים מטפחת, לא שאל איפה היא אוכלת בחוץ והאם כשר. רק רצה, ואם אפשר, ובעדינות רבה, שבכניסת שבת... לא. לא חייבים כלום, רק את יודעת... דברים בסיסיים. בשביל הילדים... גם ההורים שלו, החרדים, יישרו קו. התקשרו בכל רגע, שוחחו שעות. הסבירו שמתגעגעים, שלא חשוב מה היא, שרוצים לבוא. כמובן אם היא מסכימה, ורק לביקור קצר. יביאו רק אהבה וקצת מתנות, נשיקות לה ולהם. לאט לאט נמסה החומה שסביב הלב שלה. באמת שהיא התעקשה, לא רצתה לוותר בקלות. סרבה אפילו לדברים שהוא עוד לא ביקש, אבל האהבה הלא מותנית הזו המיסה כפור חדש וישן, ונגעה במקומות לא מפוייסים מִשָנִים, והילדים היו כל כך מאושרים. ועבודה יש, והוא לומד בכוילל אבל קונה כבר כרטיסים לסרט בלי להודיע. "אז מה אתה אומר?" היא שואלת אותי "אז לא תהיה לי הסערה הזו שחלמתי עליה. אבל כל כך טוב לי אלי, כל כך טוב, ורך". ואני? שאיבדתי את עצמי במרדף המייגע אחרי הריגוש הזה, אמרתי לה בדיוק את מה שאני חושב: "לא. ככל הנראה לא תהיה הסערה. וכדאי שתקחי את זה בחשבון, כדי שתחיי את חייך בהשלמה ולא בהרגשה של הפסד. יכולת לחפש אותה עוד שנים, לאבד בדרך בעל מקסים ושלווה של ילדים. אולי היית מוצאת. אולי זה היה קורה מהר. ואולי כמוני, לנצח היית רודפת אחרי הרוח. "טובה ציפור אחת ביד"? זה בהחלט המקרה שלך. ועוד איזה ציפור... טווס מרהיב נוצות... אז הנה לך החשבון הסופי: איש מדהים אחד, שני ילדים רגועים, שלושה דורות של אהבה חלקה ובטוחה, בניכוי (צובט-לב) של סערת חושים אפשרית - לי המשוואה הזו ברורה מאד. זכית בכל הקופה חביבתי." ***************************** יום למחרת השיחה איתה, הייתי עוד נרגש. סיפרתי (בהסכמה כמובן) לכמה חברים משני צידי המתרס. היה מפתיע לראות שאף אחד לא ידע איך "לאכול" את הסיפור הזה. היוצאים בשאלה חשדו במגמתיות. "איזה רב אחד אמר לו שכדאי לו לשקר כדי להרוויח את הילדים" הלעיזו צרי האופק וקטני הדעת על איש שארז בחיוך ובמו ידיו האוהבות תיק עם בגדי-טיול למחללת השבת הפרטית שלו. החרדים, כהרגלם, התחילו לבדוק את העניין בפנקסנות מחושבת: "רגע, מי יעץ לו? בטח הרב ההוא... אז מה הוא חשב? בוא נראה, יש פה איסור "לפני עיוור" אבל מצד שני "חלל עליו שבת אחת"... נו שוין... השאלה היא אם היה מותר..." ואני, מודע לאטימות שבצד השני, לא עניתי. אבל נזכרתי בסיפור על רב אחד שהיה סוחר בראשית חייו, ויום אחד ארח לסעודה את המגיד הנודע שסיפר לו בצבעים חיים על גודל מעלתו של מי שמקדיש חייו לתורה, וכל כך נרגש היה הסוחר שעזב את השולחן באמצע הסעודה, פרץ לבית המדרש, ולא זז משם עד שנעשה תלמיד חכם. בעלי הפנקסים ונציבי השער של הדת ידעו לשאול את המגיד: "ילמדנו רבינו, העשה האיש כשורה כשעזב את השולחן קודם ברכת המזון?" "אם הוא היה בא לשאול אותי?" אמר המגיד "כמובן שהייתי אומר לו לברך קודם ברכת המזון. אבל..." הוסיף המגיד בחיוך "אם הוא היה לוקח את הזמן ובא לשאול – הוא היה סוחר עם הארץ עד היום"... זהו הסיפור המקסים על איש אחד בלתי אפשרי שהלך כנגד כל העולם בשם אהבה שלא קרא עליה בשום ספר, אלא הרגיש אותה חזק ובאמת ומבפנים (ואולי בגלל זה לא היה אכפת לו איך היא אמורה להיראות?) זו הדרמה הכי רומנטית שאני מכיר ויש בה גיבור ענק אחד. איש קטן שהרהיב נגד כל מה שלימדו אותו, ששחט בדם קר את הדעות הקדומות, את צרות האופק, את השנאה שמעוורת את שני הצדדים – החילוני והחרדי גם יחד. שלא עצר לחשוב אלא פעל ממקום עמוק ואמיתי ונקי שמעטים נוגעים בו. "איך זה שכוכב אחד מעז" או "היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא" וגם "אשרי האיש אשר לא הלך" ו"בפי ישרים ובשפתי צדיקים" וגר זאב עם כבש ותפילה עם אהבה תרבץ. ואצלינו? כמה מעט חום ידעו הסובבים אותנו להעניק בלי תנאי של דת? כמה ידי הורים רחמנים בשלו ילדיהם בשם הקדוש-ברוך-הוא? כמה מעט אומץ היה לאנשים היקרים לנו להתגבר על הרוע הרכילותי של הקהילה ולאהוב אותנו כמו שאנחנו? כמה אנשים חרדים יכולים באמת להביט מעבר לבד הכחול האטום של הג`ינס? חיו לכם בשלום זוג יקר. בוודאי לא תהא דרככם קלה. ייתן לכם אלוהים חן וחסד לאהוב ככה עד יום אחרון. ואני? ממקומי הֱעָשֵן בגיהינום אולי לא אראה, אבל וודאי שיגיעו אלי השמועות והרכילות על מחזה מוזר שנראה בגן עדן. על איש אחד יושב עטוף טלית ואור גדול סובב אותו, ולידו, שברירית ופזורת שיער, לבושה בג`ינס הכחול והזול ההוא שלא הסכימה לוותר עליו גם כאן. ופה, במקום שאין בו קהילה רעת לב וצרת עין, חביב אפילו עליו הבגד הזה, שמזכיר לו את התקופה שנתן כל הון באהבת ביתו, גם "אם בוז יבוזו לו". ומחייך למולם אלוהים. אז כן, לא חבל על הנייר. שבוע טוב. תמונת.

 

[N0Way]

וואו ! איפה אתה קורא את הדבר היפה הזה?

בבקשה שים פה לינק. בבקשה !

 

[תמונת אילוסטרציה]

חפש בגוגל "הרוח שבין הבשר לעור"

נכון שזה מקסים ומרטיט? קראנו את זה, אני ואשתי, 10 דקות אח"כ לא היינו מסוגלים לעשות כלום. פשוט לשבת ולשתוק. אין לי מילים.

 

[מבולבלונת]

מכירה

אכן כותב מוכשר.

 

[מבולבלונת]

אכן כן

כתיבה משובחת שאלוהים ינצור אותו בזה ובבא

 

[תמר הישראלית]

מדהים!