שבת שלום!
הים הייתי בלימודים ביום שדה של אחד החוגים שלי בתואר. היינו מחולקים לכמה קבוצות והיום כלל כמה תחנות בגן הבוטני של המכללה, יום בטבע עם כל מיני משימות לבחון כל מיני דברים. באחת המשימות היו 2 חבלים שקשורים על עץ לרוחב ובינהם עוד חבל זיגזג שיצר משולשים, כמובן שזה היה ממוקם במקום גבוה יחסית. המשימה היתה שכל חברי הקבוצה יעברו בין החבלים לצד השני מבלי לגעת בחבל. זה שכולן נגעו ניחא, לא באמת פסלו על זה. כן נתנו דגש על זה שכולן יעברו! אופן ההעברה שנבחר ע"י הקבוצה היה פשוט להרים מישהי ולהעביר אותה בפרצה המשולשת בין החבלים. בסוף נשארנו 4 בנות, אחת שמראש תוכנן שתעבור אחרונה בשיטה יצירתית ו3 שלא רצינו לעבור. אחת מה3 עברה (תמיד יש את אלה שאומרים לא אבל עושים את מה שצריך כמו גדולים!) ונשארנו 2... (ואחת בהמתנה למעבר) מי שהיתה איתי לא היתה מוכנה לעבור, גם אני. כמה מפתיע... השמנות לא עוברות! לא ניתן לבנות אחרות להרים אותנו, תחושה שאנחנו כבדות מדי. לי סוג של עמדו לוותר כי לי יש דלקת ברגל ואצלי נראית פציעה פיזית המגבילה אותי ממשימות מסוימות, למרות שאח"כ הבהרתי להם שגם בלי קשר לרגל לא הייתי עוברת בשיטה הזו. היו בנות שכעסו על הבחורה שאיתי שהיא לא עוברת וזו שהעבירה את הפעילות בכוונה ניסתה לחמם את האווירה, כדי לראות איך אנחנו מתמודדות במצב כזה. לבסוף זה נגמר בזה שהגמישו את החוקים והבחורה ההיא ואני עברנו לצד השני אחרי שהבנות כופפו את החבל למטה ויכולנו לעבור דרכו דרך הרגליים ולא ע"י כך שירימו אותנו. אח"כ היה גם דיון סוער על מה שהיה... בדיון העליתי שגם אם לא הרגל הפצועה לא הייתי עושה את זה, את המעבר מבלי שיכופפו את החוקים ואת החבל אלי. הסברתי שדווקא התעקשות ונסיון להכריח יוצר אצלי הכי את דחושת הדחיה, כי מכריחים אותי למשהו שאני לא רוצה/ יכולה וזה עוד יותר מבליט את השוני שלי. איך אתם מרגישים בסיטואציות כאלה? האם אתם מוכנים לכך שיכופפו בשבילכם את החוקים כי בגלל המשקל?
הים הייתי בלימודים ביום שדה של אחד החוגים שלי בתואר. היינו מחולקים לכמה קבוצות והיום כלל כמה תחנות בגן הבוטני של המכללה, יום בטבע עם כל מיני משימות לבחון כל מיני דברים. באחת המשימות היו 2 חבלים שקשורים על עץ לרוחב ובינהם עוד חבל זיגזג שיצר משולשים, כמובן שזה היה ממוקם במקום גבוה יחסית. המשימה היתה שכל חברי הקבוצה יעברו בין החבלים לצד השני מבלי לגעת בחבל. זה שכולן נגעו ניחא, לא באמת פסלו על זה. כן נתנו דגש על זה שכולן יעברו! אופן ההעברה שנבחר ע"י הקבוצה היה פשוט להרים מישהי ולהעביר אותה בפרצה המשולשת בין החבלים. בסוף נשארנו 4 בנות, אחת שמראש תוכנן שתעבור אחרונה בשיטה יצירתית ו3 שלא רצינו לעבור. אחת מה3 עברה (תמיד יש את אלה שאומרים לא אבל עושים את מה שצריך כמו גדולים!) ונשארנו 2... (ואחת בהמתנה למעבר) מי שהיתה איתי לא היתה מוכנה לעבור, גם אני. כמה מפתיע... השמנות לא עוברות! לא ניתן לבנות אחרות להרים אותנו, תחושה שאנחנו כבדות מדי. לי סוג של עמדו לוותר כי לי יש דלקת ברגל ואצלי נראית פציעה פיזית המגבילה אותי ממשימות מסוימות, למרות שאח"כ הבהרתי להם שגם בלי קשר לרגל לא הייתי עוברת בשיטה הזו. היו בנות שכעסו על הבחורה שאיתי שהיא לא עוברת וזו שהעבירה את הפעילות בכוונה ניסתה לחמם את האווירה, כדי לראות איך אנחנו מתמודדות במצב כזה. לבסוף זה נגמר בזה שהגמישו את החוקים והבחורה ההיא ואני עברנו לצד השני אחרי שהבנות כופפו את החבל למטה ויכולנו לעבור דרכו דרך הרגליים ולא ע"י כך שירימו אותנו. אח"כ היה גם דיון סוער על מה שהיה... בדיון העליתי שגם אם לא הרגל הפצועה לא הייתי עושה את זה, את המעבר מבלי שיכופפו את החוקים ואת החבל אלי. הסברתי שדווקא התעקשות ונסיון להכריח יוצר אצלי הכי את דחושת הדחיה, כי מכריחים אותי למשהו שאני לא רוצה/ יכולה וזה עוד יותר מבליט את השוני שלי. איך אתם מרגישים בסיטואציות כאלה? האם אתם מוכנים לכך שיכופפו בשבילכם את החוקים כי בגלל המשקל?
