שבת שלום לכולם
- פותח הנושא yperelman
- פורסם בתאריך
שבת שלום, או: שנה ירחית טובה
לפני הכל אני רוצה להודות לכם על התגובות החמות, להודעותיי הקודמות, ולהתנצל שאני לא מגיב בעצמי. אני בדרך כלל לא נכנס לעתים תכופות כל כך, כמו ששמתם לב.
בערב ראש השנה יצאתי לבוש עם בגדים קצת יותר חגיגיים מאשר בדרך כלל. הרחובות היו שטופים, היתה אווירה של חג, נשמעה מוסיקה מכל פינה, וצופרים של אופנועים גדשו את האוויר. בתים צרפתיים משני עברי הנהר, מקושטים במנורות סיניות אדומות ובכל מיני קישוטים מאירים וצבעוניים, ועל המים שטים להם עשרות נרות. הרגשתי את החגיגיות, השמחה והאהבה. הרגשתי גם לבד, וגם געגועים. התיישבתי במסעדה וחשבתי ללכת אח"כ לישון. אבל אז הגיעו שני בחורים והתיישבו בשולחן לידי. אחד מהם פנה אליי ושאל אותי האם אני לבד. עניתי שכן. הוא שאל מה התוכניות שלי, וחייכתי בלי לענות, כי לא היו לי ממש תוכניות. "ובכן, אתה כאן לבד ואין לך תוכניות, וכל זה בערב ראש השנה. לכל הרוחות, מעכשיו אתה איתנו!", הוא קבע עובדה בקול רועם. שמו קורי, והבחור שאיתו הוא ג'ון, שניהם מארה"ב. קורי לא סגר את הפה לרגע, והוא אחד האנשים היותר מצחיקים שפגשתי בחיי. גם ג'ון התגלה כבחור ממש נחמד, אבל קורי הוא פשוט טיפוס. גדל בחווה במונטנה, שירת שלוש שנים וחצי בצי האמריקאי ביפן. שניהם בני שלושים פלוס, רוכבים ביחד על אופנים בכל דרום מזרח אסיה ומתכוונים להמשיך לעשות זאת בחודשים הקרובים. במהלך הארוחה שלהם הם דחפו לי בכוח חצי מהאוכל מפחיות הבירה האינסופיות שהם הזמינו. ואז, ב-12 בלילה, התחילו מטחי זיקוקים. והם פשוט לא נגמרו. עוד ועוד ועוד, הפסקה קצרה של כמה שניות לטובת מחיאות כפיים ושאגות שמחה של כל ההמונים שהצטופפו משני עברי הנהר, ושוב מטחים. וזה נמשך במשך קרוב לעשרים דקות. מתישהו בהדרגה כל האורות כבו בכל הבתים והמסעדות, ואיש לא נשאר שם מלבדנו. "מה עכשיו, טאו?", שאל אותי קורי. "קדימה, למסיבה הבאה", עניתי בצחוק, לא מתכוון לזה בכלל. "אתה צודק!", הרעים קורי בקול הבס המתלהב שלו, שגרם לכמה ציפורים להתרומם בבהלה מהעבר השני של הנהר. התקדמנו באיטיות לתוך הסמטאות. כבר היה אחרי אחת וחצי בלילה, והמקום היחיד שנשאר פתוח היה מסבאה רועשת. נכנסנו פנימה. מוזיקה מערבית קצבית, ומבעד לענני עשן הסיגריות היו מלא מערביים ומקומיים, ובעיקר מקומיות. אני נכנסתי ישר לשירותים, וקורי, שכנראה בורך בכבד מנירוסטה ובפרוסטטה עם שישה שסתומים, התעכב בבאר כדי לקחת עוד בירה לכולנו. כשיצאתי הוא קרא לי מקצה החדר השני, חדר הביליארד. מדהים איזה קול יש לבחור הזה. אני חושב שכמה פיסות צבע וטיח התפוררו כשהקול שלו פגע בקירות, מדלג בקלות מעל למוזיקה, שהתנגנה בדציבלים לא נמוכים בכלל. כשהמשחק הסתיים התחיל משחק חדש, ואני אולצתי לקחת בו חלק כשותף של האמריקאי הפסיכופת, נגד ניו זילנדי אחד וחברתו מלוכסנת העיניים. לא שאני יודע לשחק, אבל דווקא הלך לי לא רע. השחלתי כמה כדורים באופן שגרם לקורי לשאוג בויאטנמית קלוקלת "לכל הרוחות, טאו, אתה משחק פאקינג מעולה! תפתח להם את הצורה!". כמובן שתשומת הלב של כל האנשים היתה מופנית שוב ושוב לברנש הזה, שנראה כאילו יצא מסרט קומי על חולי רוח קשים במיוחד, ומככב בתור זה שירד לגמרי, אבל לגמרי, מהפסים. אני באמת לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שצחקתי קרוב לשש שעות בלי הפסקה... כשנכנסתי לחדר שלי, השעה היתה חמש בבוקר. זו בהחלט היתה דרך ראויה לחגוג את ערב ראש השנה הויאטנמי. כשהתעוררתי, כמעט בצהריים, התקלחתי והלכתי לאכול. אח"כ נסעתי למלון של קורי וג'ון, כי הם הזמינו אותי להצטרף איתם לים. אבל כשהגעתי הם עדיין ישנו. חיכיתי קצת ובסוף החלטתי לנסוע לים לבד, ושהם יצטרפו אליי. בדרך ראיתי מישהי שמשרכת את רגליה, מקנחת את המצח מזיעה, ונראית באופן כללי כאילו היא הולכת להתעלף. שאלתי אותה אם הכל בסדר, היא ענתה שכן, שהיא פשוט הגיעה זמן קצר קודם לכן לעיר ולא מוצאת מקום לינה, בגלל שהכל תפוס בחג. עזרתי לה למצוא מקום, היא שכרה אופנוע וביחד רכבנו לים. בדרך לשם היא צחקה כל כך הרבה, שזה כבר התחיל להיראות מוזר. גם האנגלית שלה נשמעה לי כמו סינית. טוב, אולי זה פשוט בגלל שהיא באמת סינית... לקראת הערב התחלנו לחזור לעיר כדי להחזיר את האופנועים. הפעם אני נסעתי אחריה, והיא נכנסה לחלק של העיירה שעוד לא הייתי בו, כי הכניסה אליו נראית כמו הכניסה לשכונת פשע ורשע ברמאללה דאון טאון. אבל אחרי נסיעה של כמה דקות, התגלה איזור כפרי לחלוטין: שדות ירוקים וקטנים, בתים קטנטנים בסגנון קולוניאלי, נתיבי עפר במקום כבישים, דקים כל כך שבזמן הנסיעה העשבים והצמחים מלטפים לך את הזרועות. זה היה כל כך יפה. וגם הגענו לאיזה מבוי סתום, כשהדרך הסתיימה על גדות הנהר, וקירות העשבים נעלמו לטובת מבט שנפתח אל מרחבים, אל הנהר שחוצה את העיירה ושבמקום הזה היה רחב מאד, ומעברו רק עצים וירוק. ושמש ששוקעת, ושמיים בצבעים מעורבלים. היא לא הפסיקה לצלם ולצחוק, אבל הפעם לא חשבתי שזה מוזר. זה באמת היה כל כך יפה. דקה או שתיים אחרי שהתחלנו לחזור משם, עצרה אותנו קריאה. הסתכלתי, וראיתי שמהבית הסמוך קורא לי מישהו. הוא עמד בפתח הבית, וסימן לי בתנועות רחבות להתקרב. בעל הבית יצא מגידרו מרוב שמחה על שאנחנו באים בשערי ביתו, ולא הפסיק לקוד קידות עמוקות. ניסיתי לקוד גם אני קידות עמוקות כמו שלו, אבל ההצלחה היתה חלקית. בכל מקרה הוא דחק בנו להיכנס הביתה, שם ישבו סביב שולחן קטנטן חמש בנות מצחקקות. אחת מהן הבת שלו, היתר חברות שלה. חוץ מלהיות שיכור מאושר, הבנאדם היה שיכור גם מאלכוהול. הוא הריח כמו פאב אירי בדבלין, ומזג לי כוסית. אמרתי שאני צריך לחזור הביתה עם אופנוע, ולכן לא יכול לשתות שתייה חריפה; אבל הוא לא הבין מילה באנגלית, וספק אם זה היה מעניין אותו גם לו היה מבין. הוא דחק בי שוב, והפעם הסכמתי. בשביל הכבוד שלו, כמו שאומרים, או העובדה שהוא פשוט זרח מאושר והפציר בי מעומק הלב לטעום. "ככה זה, טאו", אמרתי לעצמי. "כבר חודש אתה שוטף את הפה, אחרי צחצוח שיניים, עם בקבוק של מים מינרליים, ובסוף אתה מוצא את עצמך לוגם דלק תוצרת בית, מוגש בכוס שנשטפה במי ברז... וגם די מזמן, כמו שזה נראה". אבל מה לא עושים עם הכנסת אורחים כזאת? אז שתיתי את זה, והיה דווקא נחמד. ואח"כ תה ויאטנמי, שיש לו טעם שונה מתה רגיל, ולעסתי בהנאה מזוכיסטית כל מיני ממתקים ביתיים - דברים שנראים כמו קליפות מסוכרות של אשכולית, אבל יש להם טעם של פומלה עם סחוג, שככה יהיה לי טוב. והיו שם גם המון תופיני שוקולד קנויים, אבל עליהם וויתרתי מתוך היכרות מוקדמת ולא מלבבת... כל אותו זמן המארח לא הפסיק לנאום בויאטנמית רהוטה, לטפוח לי על השכם, ללחוץ לבחורה את היד ושוב לטפוח לי על השכם. הוא הכריז שאנחנו חברים, ואני ביקשתי לתרגם עבורו שאני מודה לו מקרב לב על כך שפתח בפניי את הבית ואת הלב שלו, ושעבורי הוא ויאטנם האמיתית. לשמע דברים האלה הוא נפל על צווארי והחל להמטיר עליי נשיקות שמנות ורעשניות. זה היה קצת מביך, ומאד מקסים ונוגע ללב. הוא גם התחיל להרים את הקול, בצעקות של ממש, וביתו סמוקת-הלחיים הסבירה לי בצחקוק שהוא מכריז שאנחנו חייבים להישאר איתם לארוחת ערב חגיגית במיוחד, לכבוד ראש השנה ולכבודנו. אבל למרבה הצער היינו צריכים להחזיר את האופנועים. נפרדתי מהם ברגשות חמים, ובצער על כך שהפגישה היתה כל כך חטופה. הוא ליווה אותנו עד הרחוב תוך כדי השמעת ברכות וטפיחות על השכם, וכשהפניתי את המבט אחורה, ממש לפני שפניתי שמאלה בצומת, ראיתי אותו עומד ומנופף לשלום במרץ, וממשיך להפריח קריאות פרידה ומילות ברכה. איזה איש מדהים. ואיזו קירבה אנושית אפשר ליצור בלי שום מאמץ, אלא פשוט כשפותחים את הלב, כמו שעשה האיש העליז הזה, שחי בתנאים יותר פשוטים מפשוטים. אנשים הם דבר כל כך מרתק...
לפני הכל אני רוצה להודות לכם על התגובות החמות, להודעותיי הקודמות, ולהתנצל שאני לא מגיב בעצמי. אני בדרך כלל לא נכנס לעתים תכופות כל כך, כמו ששמתם לב.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.