המשך....
סיפור הרמייה והברכות זהו הסיפור המרכזי בפרשה. מסופר כי יצחק כבר זקן מאוד. הוא כבר אינו רואה כלל. הוא מבין כי הוא הולך למות בקרות ומחליט לברך את בנו הבכור והאהוב. הוא מבקש מעשו לצאת לצוד ולהכין לו ארוחה גדולה שבסופה הוא יברך אותו. רבקה שומעת זאת וברגע שעשו יוצא לדרכו היא ממהרת אל יעקב ומפצירה בו להתחזות לעשו ולהקדימו ובכך לקבל את ברכת הבכורה מאביו במקום עשו. יעקב נתקף בהלה שמא יצחק יזהה שמדובר בתרמית ויקלל אותו, אך רבקה ממהרת להסיר כל דאגה מליבו בכך שהיא מבטיחה לו שאם הוא יקולל הקללה תהיה עליה ("עלי קיללתך בני"). היא מכינה ארוחת מלכים, מלבישה את יעקב בבגדי עשו ואפילו מכסה את ידיו בפרוות גדי. זאת מכיוון שעשו היה כנראה מאוד שעיר לעומת יעקב שהיה חלק, בקיצור - רבקה עושה הכל כדי להבטיח שיצחק לא יגלה שמדובר בתרמית. כאשר יעקב נכנס לחדרו של יצחק שואל אותו אביו לזהותו. בתגובה עונה יעקב: "אנוכי עשו בכורך". יצחק מתפלא איך הוא הצליח כל כך מהר לצוד ולהכין ארוחה ויעקב משקר שוב ועונה: "כי הקרה ה' אלוהיך לפני". יצחק מבחין שקולו של יעקב לא דומה לקולו של עשו ומבקש ממנו להתקרב אליו כדי שיוכל למששו. הוא מרגיש את ידיו השעירות הדומות לידי עשיו ומשתכנע כי מדובר בעשו העומד לפניו. ליתר ביטחון הוא שואל שוב לזהותו- זוהי מעין הזדמנות אחרונה ליעקב לחזור בו מדבר התרמית, אך יעקוב בוחר להמשיך ועונה שוב כי הוא עשו. יצחק מברך את יעקב ברכה הכוללת בתוכה הבטחות בדבר פוריותה של הארץ ובנוסף הוא מבטיח לו כי עמים רבים יעבדו אותו וכי הוא ישלוט על אחיו. כאשר יוצא יעקב מן החדר נכנס עשו עם הארוחה שהוא הכין לאביו מן הציד שלו. וכך מסופר: "ויאמר לו יצחק אביו מי אתה ויאמר אני בנך בכורך עשו. ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואוכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה". כך נודע ליצחק ועשו דבר התרמית. עשו עומד שבור מול אביו, זעקתו גדולה, הוא בוכה ומתחנן לאביו שיברך גם אותו. יצחק, בחוסר אונים, מברך את עשו במה שנשאר לו לברך- הוא מבטיח לו גם כן את פוריות הארץ כשם שהבטיח ליעקב ומוסיף שהוא יעבוד את אחיו, אך יבוא יום בו הוא ימרוד וישתחרר מכבלי עבדות זו. בעניין הברכות: השאלה שעולה כאן היא מדוע יצחק לא מעביר לבנו הבכור את הברכה אותה נתן אלוהים לאברהם? ברכה זו עוברת מדור לדור, מאב לבנו (היא ניתנה מוקדם יותר בפרשה זו גם ליצחק) והיא צריכה מן הסתם גם להמשיך הלאה, ומכיוון שבנו הבכור של יצחק הוא עשו- צפוי שהוא יעביר לו את הברכה. מדוע, אם כן, יצחק לא בוחר להעביר לעשו את הברכה כשהוא חוזר מן הציד ועומד מעל מיטתו? (יש לציין כי אמנם יעקב המתחזה לעשו הוא העומד מעל מיטתו של יצחק, אך יצחק לא יודע זאת ומשתכנע כי מדובר בעשו). ובכן, כנראה שיצחק בכלל לא התכוון מלכתחילה לברך את עשו בברכה זו. זאת מכיוון שמוקדם יותר בפרשה מסופר לנו כי עשו נשא נשים נוכריות וכי מעשה זה היה למורת רוחם של הוריו. בעצם מעשה זה הוא מונע מעצמו להיות ממשיך דרכו של יצחק משום שיש בכך הפרת ברית, ואכן, לקראת סוף הפרשה יצחק מעביר ליעקב את הברכה שנתן ה' לאברהם. לסיכום: פרשה זו היא מעין טלנובלה מקראית עמוסה במיוחד. יש בה יריבות בין אחים, תרמית גדולה, תככים במשפחה וקרבות ירושה. נשמע מוכר? אכן, תוכן הפרשה לא היה מבייש עונה שלמה של "השיר לנו". גם שם ניתן למצוא שפע של דמויות בעלות אמות מוסר מעוותות. כשמדובר ביהודה לוי - דמות בעלת השפעה לכל הדעות- שמעשיו (לפחות בטלנובלה) הם על גבול המוסר הישר, אנו אומרים "ניחא, הרי לא מדובר באיזה מנהיג גדול, אולי זוהי דרישה מעט מוגזמת מיהודה שיהיה מודע למידת האחריות שהוא נושא בכוח השפעתו על בני הנוער". אך כשמדובר באבות האומה? ברבקה אמנו? ביעקב? ביצחק? מדוע, אם כן, בוחר הסופר המקראי להציג בפנינו את אבותינו ואימותינו באור כזה? מדוע לו לבחור דווקא בסיפורים אלו הגורמים לנו לתהות על אמות המוסר של הדמויות המהוות את הבסיס ממנו צמחנו? ובכן אולי דווקא משום שיש בכך משהו אנושי, אנושי מדי. יש בכך משהו שמנפץ לנו את מיתוס המנהיגות וגורם לנו לשאול- מיהו מנהיג? מה נדרש ממנו? האם מנהיג הוא בהכרח צדיק? הרי בכל הפרשות שקראנו עד כה לא הייתה אף דמות שהייתה ללא רבב. גם לא הצדיק היחיד בסדום שהיה מוכן להפקיר את בנותיו להמון. בדפוס הזה, של חשיפת הצד השלילי בכל דמות מנהיגה שהוצגה לנו עד כה, טמונה אמירה: המנהיג הוא קודם כל אדם. בכדי להיות מנהיג אינך צריך להיות ללא רבב. המנהיגות יכולה לצמוח מכל אחד, שכן היא לא דורשת מאיתנו להיות אנשים מושלמים, אך היא דורשת תודעה ואחריות על מעשינו. להיות נכונים ואחראים להתמודד בצורה מתמדת עם כמה שאנחנו אנושיים. וזוהי התמודדות קשה מאוד ויומיומית. בנוסף, יש בבחירה זו של הסיפורים ניסיון ליצור חברה שאינה מושתתת על הערצה לדמויות המיתולוגיות שלה וגם לא למנהיגיה. יש כאן מעין מסר נוסף, סמוי אמנם, שלוחש לנו בין השורות- אף דמות איננה ראויה להערצה - לא יעקב אבינו, לא ראשי ממשלות, לא מדריכים בתנועה וגם לא יהודה לוי. שבת שלום
