שבת שלום. טריגר.
כואב לי.
אני כ"כ מלאה ולא יודעת אפילו במה.
אני רוצה לברוח מעצמי.
רוצה להפסיק להרגיש.
רוצה להקיא. כל הזמן.
מרגישה אשמה.
אשמה על הכל.
בהכל.
כל הזמן.
ואשמה להרגיש גם את זה.
אני רוצה להיעלם, רוצה לברוח-
מעצמי, מהמציאות.
הכל מרגיש לי סוריאליסטי כל כך..
כותבת ורק רוצה את הידיים שלו שיחבקו אותי מאחור, את הריח שלו מתקרב אלי..
ויודעת שזה לא יקרה. שזה לא קורה.
כל הזמן בפלאפון, כל הזמן בפייסבוק, כל הזמן ביוטיוב.
אף פעם לא באמת כאן.
ואני רק רוצה רוך. חום. שיעטוף אותי.
מתנצלת כל הזמן, מצטדקת כל הזמן.
ומסרבת להרפות.
שונאת את עצמי על כל חיבוק שהוא נחבק, על כל מילה רכה שלא נאמרת
על כל ריחוק
על כל קרירות
על כל עקיצה
על כל הדיפה
על כל "את גרמת, את עשית, זה בגללך"
שונאת את עצמי בגוף המגושם, המעוות הזה..
שונאת להתחנף אליו, לבוא אליו בכל פעם. לדעת שזו תמיד אני ואף פעם לא הוא.
רוצה להתכווץ, להתכרבל לנקודה קטנטנה, להיעלם.. להיות שקופה. בלתי נראית
רק לא להפריע. לא לערער את האיזון. לא להוציא מהכלים.
רק להיות בסדר.
לא לעצבן, לא להכעיס..
"את מעצבנת בכוונה, רוב הזמן את בסדר, אפילו סבבה לגמרי.."
חתכתי אתמול.
כואב לי.
אני כ"כ מלאה ולא יודעת אפילו במה.
אני רוצה לברוח מעצמי.
רוצה להפסיק להרגיש.
רוצה להקיא. כל הזמן.
מרגישה אשמה.
אשמה על הכל.
בהכל.
כל הזמן.
ואשמה להרגיש גם את זה.
אני רוצה להיעלם, רוצה לברוח-
מעצמי, מהמציאות.
הכל מרגיש לי סוריאליסטי כל כך..
כותבת ורק רוצה את הידיים שלו שיחבקו אותי מאחור, את הריח שלו מתקרב אלי..
ויודעת שזה לא יקרה. שזה לא קורה.
כל הזמן בפלאפון, כל הזמן בפייסבוק, כל הזמן ביוטיוב.
אף פעם לא באמת כאן.
ואני רק רוצה רוך. חום. שיעטוף אותי.
מתנצלת כל הזמן, מצטדקת כל הזמן.
ומסרבת להרפות.
שונאת את עצמי על כל חיבוק שהוא נחבק, על כל מילה רכה שלא נאמרת
על כל ריחוק
על כל קרירות
על כל עקיצה
על כל הדיפה
על כל "את גרמת, את עשית, זה בגללך"
שונאת את עצמי בגוף המגושם, המעוות הזה..
שונאת להתחנף אליו, לבוא אליו בכל פעם. לדעת שזו תמיד אני ואף פעם לא הוא.
רוצה להתכווץ, להתכרבל לנקודה קטנטנה, להיעלם.. להיות שקופה. בלתי נראית
רק לא להפריע. לא לערער את האיזון. לא להוציא מהכלים.
רק להיות בסדר.
לא לעצבן, לא להכעיס..
"את מעצבנת בכוונה, רוב הזמן את בסדר, אפילו סבבה לגמרי.."
חתכתי אתמול.