נוסעת סמויה
New member
שבת במשרד../images/Emo33.gif
שבת צהריים. משום מה נראה כי זה היום בו הכל פתוח ו...הרשות נתונה. נוסעת באוטו...בחוץ חמסין ואצלי שוב המזגן התקלקל. כל החלונות הפתוחים אינם מצליחים לצנן את חום גופי ולמרות הגופיה המינמלית והחצאית המרחפת אני רטובה כולי. הטלפון הנייד מצלצל. "איפה את כרגע?" הוא שואל."איפשהו ליד הרצליה פיתוח-בדרך הביתה" אני עונה. " אני במשרד" הוא אומר לי,"שולח כמה פאקסים.בואי ושבי אצלי כמה דקות ואז נמשיך לאיזה קפה בסביבה" כמו שאמרתי-הכל פתוח...מאותת עם הוינקר שמאלה ובחוצפה השמורה לג´ינג´יות בלבד (כנראה) אני חותכת הישר לנחיל ההיי-טק בואך הרצליה פיתוח. שער החניון נפתח לקראתי. אני יוצאת מהרכב (הוי..אוויר...) והודפת את הדלת המעוצבת. נכנסת פנימה. קרירות נעימה מציפה את גופי הלוהט. המסדרונות ריקים. ´כמה מוזר´ אני מהרהרת...´כל כך הרבה פעמים הייתי פה,חנוטה בבגדים "מהוגנים" של עבודה,כשהכל מסביבי רוחש,ועכשיו הכל פתאום כל כך ריק...כאילו הכל קפא´. צועדת לעבר משרדו ופותחת את הדלת-משרד פינתי מעוצב-כיאה לבוס הגדול. יושב לו על כיסא מנהלים מרופד-מרוכז כל כולו,בקושי הבחין בי... שניה או שתיים והוא מרים את עיניו..."חשבתי שהרחתי אותך" הוא אומר בחיוך..."כמה דקות ואני איתך" הוא אומר..."שבי,תרגישי בנוח,את יכולה אפילו לשים רגליים על השולחן"הוא אומר מבלי להרים עיניו מהמחשב. צופה בו-כל כולו מרוכז. נראה טוב....שיער שחור סמיך עם חוטים לבנים פה ושם,כזה שרק מלהעביר את הידיים שלי בתוכו אני מסוגלת לגמור.משקפיים עדינים וגוף..הו...הגוף... רגלים על השולחן הוא אמר? שאני לא אנצל הזדמנות פז ואשים רגליים על שולחנו אחד מלקוחותנו הגדולים???. רגלים ארוכות ולבנות (נו...גם בקיץ אני מסנוורת) מונפות אל על. אופס...מה זה? שוב שכחתי לשים תחתונים? (מה קורה לי בזמן האחרון?) ´שיט...מה הוא כל כך מרוכז?´ אני חושבת...חייבת להציץ שם... מתקרבת מאחוריו. הוא נראה מתוח ואני מתחילה לעסות את כתפיו.אני חשה שקצב ההקלדה שלו הולך ומאט עד שהוא פוסק.הוא מסתובב אלי בבת אחת."שוב את חסרת סבלנות-הה?" הוא שואל,כשהוא מקלף אותי ממעט הבגדים שהיו לי. עד שהתקררתי ואני מתחילה להתחמם שוב,מפשיטה אותו בחופזה (תמיד היתה לי בעיה בדחיית סיפוקים). שנינו ערומים עכשיו. גוף אל גוף. לוהטים...הוא חופן את שדי...ממלא את פיו בהם..מוביל אותי אל שולחן המהגוני הרחב. בהינף יד נוחתים על הרצפה מסמכים וציוד משרדי. בן הרף הוא מניף אותי על השולחן,גופי החם פוגש בעץ הקריר. הוא חודר אלי בבת אחת. אוחחח כמה אני אוהבת שהוא בתוכי...נכנס ויוצא בנחישות,אוחז במתני.כל כך רציתי בו כל הדרך,כהרף עין אני גומרת,מתפוצצת,מרטיבה במיצי אותו...הוא כל כך טוב אלי.. "קומי" הוא פוקד עלי בסמכותיות.הוא אוחז בכתפיי ומוביל אותי לעבר חלון פינתי. מבעד לוילון אני רואה אנשים בדרכם לקפה של צהריים. "את חושבת שסימנו?" הוא שואל. "ואני עוד לא התחלתי איתך אפילו". שוב הוא חודר לתוכי. אני מתכופפת מעט,מצמידה ישבן לעברו,הוא אוחז בשדי,חופן אותם,חש את פטמותי מתקשות כנגד אצבעותיו.שוב אני חשה זרמים בלתי נשלטים עולים בגופי..."אני גומרת...אני גומרת" אעי צועקת,כאשר אני נסגרת עליו,סוגרת ירכיים,מתכווצת...מרפה....מתרצה... ´השולחן הזה´...אני מהרהרת...´השולחן הזה בהחלט עושה לי את זה...´ והוא,קורא מחשבות שכמותו... מצמיד אותי שוב כנגד השולחן-והפעם-כאשר בטני ושדי מלטפות את העץ הקשה. הוא בתוכי עכשיו.איברו המרשים ממלא אותי ואני מוצפת...עונג ומיצים מתערבבים בהם כאשר הוא מטיל בי עוגן. הוא חודר אלי בקצב אחיד,אצבעותיו מלטפות דגדגן צמא..(הו כמה שהוא יודע מה אני אוהבת). החום עולה וצף בי...הוא מרגיש אותי מתכווצת עליו. "שלא תעיזי לגמור" הוא אומר לי,"לא.." אני מתחננת, " אני חייבת....לא יכולה.."..והוא בשלו...מעניש אותי "שלא תעיזי לגמור עד שאני אומר לך-את שומעת?!" וכדי להוכיח שהוא מתכוון למה שהוא אומר,הוא שולף את איברו מתוכי אט אט. "מבטיחה...מבטיחה...." אני מתחננת..,"רק תחזיר אותו לשם". הוא חוזר. חודר באטיות משגעת....(אני חושבת על הספר האחרון שקראתי רק כדי לא לגמור). "אני רוצה שתלטפי לעצמך את הדגדגן" הוא פוקד. אני שולחת אצבעות מהססות, עושה חילופי משמרות עם אצבעותיו שלו. אני מלטפת את עצמי...פוגשת באיברו כאשר הוא נכנס ויוצא מתוכי. "תגמרי עכשיו" הוא אומר לי. יותר מזה...אני לא צריכה...ידי מעסות במרץ את הדגדגן שלי,הוא חודר אלי. אני מתנשמת..מתנשפת...מזיעה....נאנחת...כן...כן..הנה...שוב.. אני מתישרת ונמתחת...."שוב" אני אומרת לו. "אני רוצה לפנק אותך קצת" הוא מתישב על הכסא. כולו זקור וגאה.אני רוכנת על ברכי. וטועמת ממנו. חשה גם את הטעם שלי שנותר עליו. כן,כן...אני יודעת...הוא אוהב את זה. הוא נשען לאחור,עוצם עניים. אני מרגישה את נשימתו כבדה. הוא אוחז בשיערי,לשוני מלקקת אותו,שפתיי סוגרות עליו...הוא גומר...צועק....משחרר את המטען שלו הישר לתוך הפה שלי...ומרפה...נרגע. אני קמה. מתישבת עליו. שנינו ערומים. רגועים. מפויסים. שמה ראשי על כתפו ומנמנמת מעט בזמן שהוא מסיים את מה שאיזו ג´ינג´ית הפריעה לסיים. מעיר אותי בלטוף מצמרר על הגב. "לא דיברנו על קפה?" הוא שואל....
שבת צהריים. משום מה נראה כי זה היום בו הכל פתוח ו...הרשות נתונה. נוסעת באוטו...בחוץ חמסין ואצלי שוב המזגן התקלקל. כל החלונות הפתוחים אינם מצליחים לצנן את חום גופי ולמרות הגופיה המינמלית והחצאית המרחפת אני רטובה כולי. הטלפון הנייד מצלצל. "איפה את כרגע?" הוא שואל."איפשהו ליד הרצליה פיתוח-בדרך הביתה" אני עונה. " אני במשרד" הוא אומר לי,"שולח כמה פאקסים.בואי ושבי אצלי כמה דקות ואז נמשיך לאיזה קפה בסביבה" כמו שאמרתי-הכל פתוח...מאותת עם הוינקר שמאלה ובחוצפה השמורה לג´ינג´יות בלבד (כנראה) אני חותכת הישר לנחיל ההיי-טק בואך הרצליה פיתוח. שער החניון נפתח לקראתי. אני יוצאת מהרכב (הוי..אוויר...) והודפת את הדלת המעוצבת. נכנסת פנימה. קרירות נעימה מציפה את גופי הלוהט. המסדרונות ריקים. ´כמה מוזר´ אני מהרהרת...´כל כך הרבה פעמים הייתי פה,חנוטה בבגדים "מהוגנים" של עבודה,כשהכל מסביבי רוחש,ועכשיו הכל פתאום כל כך ריק...כאילו הכל קפא´. צועדת לעבר משרדו ופותחת את הדלת-משרד פינתי מעוצב-כיאה לבוס הגדול. יושב לו על כיסא מנהלים מרופד-מרוכז כל כולו,בקושי הבחין בי... שניה או שתיים והוא מרים את עיניו..."חשבתי שהרחתי אותך" הוא אומר בחיוך..."כמה דקות ואני איתך" הוא אומר..."שבי,תרגישי בנוח,את יכולה אפילו לשים רגליים על השולחן"הוא אומר מבלי להרים עיניו מהמחשב. צופה בו-כל כולו מרוכז. נראה טוב....שיער שחור סמיך עם חוטים לבנים פה ושם,כזה שרק מלהעביר את הידיים שלי בתוכו אני מסוגלת לגמור.משקפיים עדינים וגוף..הו...הגוף... רגלים על השולחן הוא אמר? שאני לא אנצל הזדמנות פז ואשים רגליים על שולחנו אחד מלקוחותנו הגדולים???. רגלים ארוכות ולבנות (נו...גם בקיץ אני מסנוורת) מונפות אל על. אופס...מה זה? שוב שכחתי לשים תחתונים? (מה קורה לי בזמן האחרון?) ´שיט...מה הוא כל כך מרוכז?´ אני חושבת...חייבת להציץ שם... מתקרבת מאחוריו. הוא נראה מתוח ואני מתחילה לעסות את כתפיו.אני חשה שקצב ההקלדה שלו הולך ומאט עד שהוא פוסק.הוא מסתובב אלי בבת אחת."שוב את חסרת סבלנות-הה?" הוא שואל,כשהוא מקלף אותי ממעט הבגדים שהיו לי. עד שהתקררתי ואני מתחילה להתחמם שוב,מפשיטה אותו בחופזה (תמיד היתה לי בעיה בדחיית סיפוקים). שנינו ערומים עכשיו. גוף אל גוף. לוהטים...הוא חופן את שדי...ממלא את פיו בהם..מוביל אותי אל שולחן המהגוני הרחב. בהינף יד נוחתים על הרצפה מסמכים וציוד משרדי. בן הרף הוא מניף אותי על השולחן,גופי החם פוגש בעץ הקריר. הוא חודר אלי בבת אחת. אוחחח כמה אני אוהבת שהוא בתוכי...נכנס ויוצא בנחישות,אוחז במתני.כל כך רציתי בו כל הדרך,כהרף עין אני גומרת,מתפוצצת,מרטיבה במיצי אותו...הוא כל כך טוב אלי.. "קומי" הוא פוקד עלי בסמכותיות.הוא אוחז בכתפיי ומוביל אותי לעבר חלון פינתי. מבעד לוילון אני רואה אנשים בדרכם לקפה של צהריים. "את חושבת שסימנו?" הוא שואל. "ואני עוד לא התחלתי איתך אפילו". שוב הוא חודר לתוכי. אני מתכופפת מעט,מצמידה ישבן לעברו,הוא אוחז בשדי,חופן אותם,חש את פטמותי מתקשות כנגד אצבעותיו.שוב אני חשה זרמים בלתי נשלטים עולים בגופי..."אני גומרת...אני גומרת" אעי צועקת,כאשר אני נסגרת עליו,סוגרת ירכיים,מתכווצת...מרפה....מתרצה... ´השולחן הזה´...אני מהרהרת...´השולחן הזה בהחלט עושה לי את זה...´ והוא,קורא מחשבות שכמותו... מצמיד אותי שוב כנגד השולחן-והפעם-כאשר בטני ושדי מלטפות את העץ הקשה. הוא בתוכי עכשיו.איברו המרשים ממלא אותי ואני מוצפת...עונג ומיצים מתערבבים בהם כאשר הוא מטיל בי עוגן. הוא חודר אלי בקצב אחיד,אצבעותיו מלטפות דגדגן צמא..(הו כמה שהוא יודע מה אני אוהבת). החום עולה וצף בי...הוא מרגיש אותי מתכווצת עליו. "שלא תעיזי לגמור" הוא אומר לי,"לא.." אני מתחננת, " אני חייבת....לא יכולה.."..והוא בשלו...מעניש אותי "שלא תעיזי לגמור עד שאני אומר לך-את שומעת?!" וכדי להוכיח שהוא מתכוון למה שהוא אומר,הוא שולף את איברו מתוכי אט אט. "מבטיחה...מבטיחה...." אני מתחננת..,"רק תחזיר אותו לשם". הוא חוזר. חודר באטיות משגעת....(אני חושבת על הספר האחרון שקראתי רק כדי לא לגמור). "אני רוצה שתלטפי לעצמך את הדגדגן" הוא פוקד. אני שולחת אצבעות מהססות, עושה חילופי משמרות עם אצבעותיו שלו. אני מלטפת את עצמי...פוגשת באיברו כאשר הוא נכנס ויוצא מתוכי. "תגמרי עכשיו" הוא אומר לי. יותר מזה...אני לא צריכה...ידי מעסות במרץ את הדגדגן שלי,הוא חודר אלי. אני מתנשמת..מתנשפת...מזיעה....נאנחת...כן...כן..הנה...שוב.. אני מתישרת ונמתחת...."שוב" אני אומרת לו. "אני רוצה לפנק אותך קצת" הוא מתישב על הכסא. כולו זקור וגאה.אני רוכנת על ברכי. וטועמת ממנו. חשה גם את הטעם שלי שנותר עליו. כן,כן...אני יודעת...הוא אוהב את זה. הוא נשען לאחור,עוצם עניים. אני מרגישה את נשימתו כבדה. הוא אוחז בשיערי,לשוני מלקקת אותו,שפתיי סוגרות עליו...הוא גומר...צועק....משחרר את המטען שלו הישר לתוך הפה שלי...ומרפה...נרגע. אני קמה. מתישבת עליו. שנינו ערומים. רגועים. מפויסים. שמה ראשי על כתפו ומנמנמת מעט בזמן שהוא מסיים את מה שאיזו ג´ינג´ית הפריעה לסיים. מעיר אותי בלטוף מצמרר על הגב. "לא דיברנו על קפה?" הוא שואל....
