הי אור
אני מסתובבת פה וקוראת, נמצאת לי פה מידי פעם בשקט, בדרך כלל כרגע לא מרגישה צורך להגיב. וההודעה שלך משכה את צומת ליבי. אז אני עוד לא חוויתי חג, כי אצלי זה טרי מאוד, רק חודש וחצי.. אבל מאובדן אחר שחוויתי ומהשבתות הבלתי אפשריות שחוויתי עד עכשיו מאז שאמא נפטרה, אני יכולה להשתתף איתך מאוד בהרגשה הזאת. לי זה ברור יותר באמת בגלל אותו אובדן שחוויתי, למדתי ששבתות וחגים מדגישים את החיסרון בצורה בלתי רגילה. קודם כל, אני מסתכלת על ההודעה שלך ורואה שאת בעצמך עונה לעצמך קצת. "דווקא במקומות שאמורים להיות שם בשביל הילדים ובני הזוג דווקא אז מגיעה אצלי תחושת האבל המוחשית, הריק, הואקום, כל מה שהביא אותי למעשה לכאן." אלה בדיוק המקומות שבהם אמורים להיות בשביל.. אני מרגישה שחגים ושבתות הם קודם כל דברים משפחתיים מאוד, איזשהם טקסים שמכנסים את כל המשפחה ביחד, משהו שבמשך השנים מתרגלים אליו מאוד - בשבת עוצרים ומסתכלים קצת אחד על השני, אוכלים קצת ביחד, מדברים קצת יותר ונחים ביחד. שם באופן טבעי מודגש המקום החסר במשפחה. באמונה שלי יש איזושהי שכינה בשבת או בחג. באור שלה הכל הרבה יותר אמיתי ומכוון ומדויק, ואז הדרך קצרה מאוד להרגיש חזק את הגעגוע. להתחבר, בלי לשים לב בכלל, לחוסר של אמא. חוץ מזה, בהרגשה שלי וכמו שאני חוויתי עם אמא שלי, אלה זמנים שמאוד נותנים במה לאמא. ברוב המשפחות אמא היא זו שמכינה את החג, מבשלת את האוכל, מעמידה את כל העניין הזה. היא המרכז של האירוע.. כשהרבה פעמים (כמה יהודים אנחנו) האוכל הוא דבר מרכזי מאוד בחג וחלק נכבד בחגיגיות מתבטא באוכל. נראה לי שהוא קצת נהיה טפל כשאמא לא שם.. נראלי שהוא קצת מאבד מהקדושה שלו בצל של הכאב. בדיוק דיברתי עם אבא שלי על זה - כל ערב שבת, כשנעמדים לעשות קידוש, הוא נשבר. מנסה להגיד את המילים ולא מצליח. פתאום, דווקא אז. כל שבת מאז שאמא לא פה. יש במקום הזה משהו חזק מאוד. אני כנראה לא אדע באמת להסביר אותו, אבל ככה זה מרגיש. בנושא השני שהזכרת - אני צעירה מאוד ולכן לא יכולה להגיד לך מנסיוני, אבל כמו שאני שומעת כלכך הרבה, וכמו שאני חווה באובדן שעוד מעט מאוד ימלאו לא שנתיים, הכאב ממש לא הולך לשום, אפילו לא פוחת. כששאלת בקשר לטבעיות שבה מתקבל האובדן, חשבתי מיד על סופרת שעוסקת באבל, ועזרה מאוד לי ולמשפחה שלי. את כותבת שאת קוראת על אבל, אז אני לא יודעת אם לא שמעת עליה, אבל שמה אליזבת קובלר-רוס, ויש לה ספרים פשוט יוצאי דופן.. היא מדברת הרבה סביב הנושא שאת שואלת עליו. היא בכלל נותנת הרבה מנקודת המבט שלה ומנסיונה. יש לה כמה ספרים, דומים אבל שונים. "חיים בצל המוות", "המוות חשוב לחיים" ועוד. שלמרות שהכותרות שלהם קצת מרתיעות אולי, הם מאוד נגישים וקריאים. צריך לנשום עמוק לפני שנכנסים, כי לפעמים היא מביאה שם דוגמאות למקרים קשים שהיא היתה עדה להם, אבל זה שווה את זה. אני מקווה שהצלחתי לתת לך קצת, ומקווה שתצליחי להגיע להבנה של עצמך, כי זה כשלעצמו מקל. חיבוק גדול, ופרח
