שבע נשמות
זוג עיניה החתוליות שוב בוהות מבעד הסורג המתכתי והקר... רואה/לא רואה חווה/לא חווה ספק אם היא כאן שושנה.. שהיתה פעמים שושנה שהיתה גם ורד היתה גם שושן גם שושי גם שוש גם אילנה גם ורדינה... לב אחד לכל כך הרבה נשמות... רק אלו שחיו כה קרוב במחיצתה של אותה אחת יכלו עם הזמן לדעת ולהבחין מי מביניהן היתה בה מי מהן שלטה בה מי מהן דחפה אותה קדימה.. שושנה שהיתה המוכרת מכולן, היתה מופלאה - ספק אישה ספק נערה מאושרת - מחייכת אישה כריזמטית וסוחפת זו שעל פיה תמיד נפל דבר... קול סמכותי היה לה ושירתה קסומה היתה ורד - היתה הביישנית הנכלמת - הנעקצת השותקת ורק מדי פעם - אמרה מילה שקטה - קטנה לא שמעו אותה אך היא היתה שם בשעות שלפתע שושנה נתפסה בכלכלתה... ברגעים בהן משהו ראה שאינה לבדה. שושן - היה הגבר שבחבורה אגרסיבי, אלים - נטול כל מחסום טאקט והכרה לא שמר מקום למילה חמה או חלילה כל תחושה נעימה וטובה.. היה הורס/שובר/מנפץ ומנתץ את כל שנקרא בדרכו פחד היה משליט בסביבה וכולם תמיד חיכו שיעלם שיבלע כן רק ורדינה ידעה לגעת בו ולקח זמן עד שהיא "נולדה"... שושי - היתה השמנמונת זו שלעסה ובלסה מכל מה שראתה.. ללא הבדל טעם ריח או מראה אחר כך היתה מקיאה חשה ברע - ומתערבלת מתכרבלת בבושתה... שוש היתה שכלתנית - גאון מחשבים זו ש-שושנה מאוד אהבה רוב שעות היום היו יחד רק בלילות לא ניתן היה להבחין מי מהן נמצאת שם אילנה- אילנה היתה חזקה בלהסביר למי שלא הבין - מי שלא הסכים היתה משכנעת בלא לאות כמו היתה יוצאת למלחמה שאין לה דבר מאשר נצחון מוחץ גורף ובלתי נמנע ורדינה - הממממ אוי ורדינה איך זו הקטנה לכל זה נקלעה נשמת מלאך מופלא היתה לה עדינה - בעלת מגע הקסם רכה ומושלמת אלא שבחבורה שכזו היתה יוצאת רק בעיתות מצוקה כשממש היו זקוקים לה... לפעמים, הייתי רואה אותה זועקת - מוטרפת הניחו לי כולכם לכו מכאן לא יכולה עוד להתמודד עם הויכוחים שלכם בתוכי קורעים ממני חתיכה אחר חתיכה תולשת שערות ראשה היתה זועקת ממררת בבכי וארשת פניה מתחלפת בכל פעם שאישיות אחרת היתה בה מתפרצת ושולטת אישה יפה - חטובה מפורזת, מפוצלת, קרועה לחתיכות היתה בוכה - זועקת - מתביישת - מסבירה - חרש נוגעת - שוברת - מנתצת ומתפזרת בכל פעם מחדש... בודדות השעות בהן יכולתי לגעת בנימי הגזע הראשי שבה לדעת שהגזע שבה צץ בה ונמצא שם אולי היתה מבריקה מדי מוצלחת מדי מוכשרת מדי טובה מדי מעולם לא אדע מה לה להתפזר כך לאבד את אוסף האני שבה לכל כך הרבה דמויות... חרש היתה בוכה מזילה דמעות מזוג עיניים מדהימות מגוף רך - צעיר בשנים שטרם נגעו בו הזמן ועול השנים... ידעה שאינה יכולה לאסוף את הדמויות השולטות בה כקוביות משחק ולאוספן למגדל חייה כאחת... שנים אחר כך כשכבר לא עסקתי במקצוע מרפה הנפש הזה היתה עולה בעייני רוחי דמותה השברירית והיפה צער עלה בי על שחוללו בה החיים עד שגמלה בי החלטתי לבקר אותה ולראות אנה הביאוה השנים פגשתיה נחה - מנוחה מוחלטת אסופה ומרוכזת - מכונסת באחד שהיה מוטל מצבה ורגבים מעליה ושמות ללא סוף כתובים מזכירים... המקום היחיד בו היתה אחת באחת בנחת... טש
זוג עיניה החתוליות שוב בוהות מבעד הסורג המתכתי והקר... רואה/לא רואה חווה/לא חווה ספק אם היא כאן שושנה.. שהיתה פעמים שושנה שהיתה גם ורד היתה גם שושן גם שושי גם שוש גם אילנה גם ורדינה... לב אחד לכל כך הרבה נשמות... רק אלו שחיו כה קרוב במחיצתה של אותה אחת יכלו עם הזמן לדעת ולהבחין מי מביניהן היתה בה מי מהן שלטה בה מי מהן דחפה אותה קדימה.. שושנה שהיתה המוכרת מכולן, היתה מופלאה - ספק אישה ספק נערה מאושרת - מחייכת אישה כריזמטית וסוחפת זו שעל פיה תמיד נפל דבר... קול סמכותי היה לה ושירתה קסומה היתה ורד - היתה הביישנית הנכלמת - הנעקצת השותקת ורק מדי פעם - אמרה מילה שקטה - קטנה לא שמעו אותה אך היא היתה שם בשעות שלפתע שושנה נתפסה בכלכלתה... ברגעים בהן משהו ראה שאינה לבדה. שושן - היה הגבר שבחבורה אגרסיבי, אלים - נטול כל מחסום טאקט והכרה לא שמר מקום למילה חמה או חלילה כל תחושה נעימה וטובה.. היה הורס/שובר/מנפץ ומנתץ את כל שנקרא בדרכו פחד היה משליט בסביבה וכולם תמיד חיכו שיעלם שיבלע כן רק ורדינה ידעה לגעת בו ולקח זמן עד שהיא "נולדה"... שושי - היתה השמנמונת זו שלעסה ובלסה מכל מה שראתה.. ללא הבדל טעם ריח או מראה אחר כך היתה מקיאה חשה ברע - ומתערבלת מתכרבלת בבושתה... שוש היתה שכלתנית - גאון מחשבים זו ש-שושנה מאוד אהבה רוב שעות היום היו יחד רק בלילות לא ניתן היה להבחין מי מהן נמצאת שם אילנה- אילנה היתה חזקה בלהסביר למי שלא הבין - מי שלא הסכים היתה משכנעת בלא לאות כמו היתה יוצאת למלחמה שאין לה דבר מאשר נצחון מוחץ גורף ובלתי נמנע ורדינה - הממממ אוי ורדינה איך זו הקטנה לכל זה נקלעה נשמת מלאך מופלא היתה לה עדינה - בעלת מגע הקסם רכה ומושלמת אלא שבחבורה שכזו היתה יוצאת רק בעיתות מצוקה כשממש היו זקוקים לה... לפעמים, הייתי רואה אותה זועקת - מוטרפת הניחו לי כולכם לכו מכאן לא יכולה עוד להתמודד עם הויכוחים שלכם בתוכי קורעים ממני חתיכה אחר חתיכה תולשת שערות ראשה היתה זועקת ממררת בבכי וארשת פניה מתחלפת בכל פעם שאישיות אחרת היתה בה מתפרצת ושולטת אישה יפה - חטובה מפורזת, מפוצלת, קרועה לחתיכות היתה בוכה - זועקת - מתביישת - מסבירה - חרש נוגעת - שוברת - מנתצת ומתפזרת בכל פעם מחדש... בודדות השעות בהן יכולתי לגעת בנימי הגזע הראשי שבה לדעת שהגזע שבה צץ בה ונמצא שם אולי היתה מבריקה מדי מוצלחת מדי מוכשרת מדי טובה מדי מעולם לא אדע מה לה להתפזר כך לאבד את אוסף האני שבה לכל כך הרבה דמויות... חרש היתה בוכה מזילה דמעות מזוג עיניים מדהימות מגוף רך - צעיר בשנים שטרם נגעו בו הזמן ועול השנים... ידעה שאינה יכולה לאסוף את הדמויות השולטות בה כקוביות משחק ולאוספן למגדל חייה כאחת... שנים אחר כך כשכבר לא עסקתי במקצוע מרפה הנפש הזה היתה עולה בעייני רוחי דמותה השברירית והיפה צער עלה בי על שחוללו בה החיים עד שגמלה בי החלטתי לבקר אותה ולראות אנה הביאוה השנים פגשתיה נחה - מנוחה מוחלטת אסופה ומרוכזת - מכונסת באחד שהיה מוטל מצבה ורגבים מעליה ושמות ללא סוף כתובים מזכירים... המקום היחיד בו היתה אחת באחת בנחת... טש
