שבוע 42 ../images/Emo122.gif
פתאום אני קולטת מה עובר עליי בשבועיים האחרונים... כשהיו לי חודשים לפניי עד קבלת ההיתרים אז הייתי רגועה... מאד רוצה לבנות אבל רגועה. דחיתי את הרצון לסיפוק מיידי ש"נו יהיה כבר" כי ידעתי שזה עוד מאד רחוק. והנה, עכשיו, כשיש היתר והכל כבר כל כך קרוב ורק נדחה כל פעם - רק למחר, רק למחרתים, רק כי עוד לא עשינו את התוכנית הזו או ההיא או עוד איזה שינוי קטן... אני פשוט מתחרפנת. והבוקר נזכרתי איך ההרגשה הזו מוכרת לי - זה בדיוק כמו להיות בהריון בשבוע 42. לקום בבוקר ולא לקלוט איך זה שהלידה לא התחילה *שוב* בלילה. ולהיות עצבנית וחסרת סבלנות. וחסרת יכולת כבר לחכות. ולרצות לצעוק "נו, תוולד כבר". אז נו, נושמת עמוק. שני הילדים שלי עשו טובה ויצאו בסוף (בשבוע 42) גם "הילד" הזה בסוף יוולד. לא ככה ?
פתאום אני קולטת מה עובר עליי בשבועיים האחרונים... כשהיו לי חודשים לפניי עד קבלת ההיתרים אז הייתי רגועה... מאד רוצה לבנות אבל רגועה. דחיתי את הרצון לסיפוק מיידי ש"נו יהיה כבר" כי ידעתי שזה עוד מאד רחוק. והנה, עכשיו, כשיש היתר והכל כבר כל כך קרוב ורק נדחה כל פעם - רק למחר, רק למחרתים, רק כי עוד לא עשינו את התוכנית הזו או ההיא או עוד איזה שינוי קטן... אני פשוט מתחרפנת. והבוקר נזכרתי איך ההרגשה הזו מוכרת לי - זה בדיוק כמו להיות בהריון בשבוע 42. לקום בבוקר ולא לקלוט איך זה שהלידה לא התחילה *שוב* בלילה. ולהיות עצבנית וחסרת סבלנות. וחסרת יכולת כבר לחכות. ולרצות לצעוק "נו, תוולד כבר". אז נו, נושמת עמוק. שני הילדים שלי עשו טובה ויצאו בסוף (בשבוע 42) גם "הילד" הזה בסוף יוולד. לא ככה ?
