שבוע עבר..

שבוע עבר..

מאז אותו ילד שהתאבד.. שבוע שבו מנסה לנתח כל הבעת פנים מוזרה וחדשה אצל הנער שלי בכל פעם שישן צהריים עולה תהייה האים שנת הצהריים היומיומית שלו קשורה לגדילה ולהתבגרות..או ש.. שבוע שבו החיים אולי חזרו למסלולם..ובכל זאת.. שבוע שבו יום יום מקבלים מכתבים מבהס"פ על שיחות שנערכות עם תלמדי השכבה והכיתה של אותו ילד.. והיום הנער שוב ישן שנת צהריים.. הפעם בחדררה של הילדה.."יש שם יותר שמש שנכנסת מהחלון " כך אמר.. והערב יש אסיפה הורי ילדי הכיתה של אותו בחור שהתאבד.. שיחות עם היועצת מחנכת..אולי גם אנחנו ההורים צריכים תשובות.. נכנסתי לאתר ההנצחה שחברים הכינו לו.. פשוט כואב לראות כמה מבולבל שם.. והאב..מילותיו לבנו חודרות כמו סכין..
 
ערך החיים..

ואת זה צריכים להנחיל לילדים שלנו.. אין דבר שלא בא על פתרונו..אין קושי שא אפשר להתגבר עליו ואין משהו יקר יותר מהחיים. אחרי ששמעתי קבוצת הורים שחלקם נחנקו מדמעות..שסיפרו על הילדים והטראומה שהשפיעה עלהם..ועל החששות שלהם שלי כהורים.. על מה ? וכמה ? ואיך? ועוד הרבה נקודות שנגענו בהם.. יצאתי עם תחושה מחוזקת..ועם מסר ענק שאמשיך להעביר לילדיי שערך החיים יקר יותר מכל דבר אחר. זהו.. מחר יום חדש..
 

d a n i e l s 5

New member
מרגישה חובה להוסיף...

ללמד אותם לדבר...להוציא הכל.... איתנו (ההורים) עם חברים עם המורים לדבר עם מי שנח להם, בעיקר לדבר על הכל ! וכן הסיפור הזה (ובכל סיפורים כאלה) קשה לעיכול.
 
הערב למדתי..

שגם אנחנו ההורים צריכים לדבר.. כמה שהוצאתי במילים..בדמעות..משהו שנאגר שבוע..ויצא.
 
האמת..

אם מישהו היה מציע לי .."בואי לרקוד".."בואי לפאב לבירה" היתי באה בלי היסוס.. אחרי שעתיים של שיחות על אובדן חיים ועל סיפטומים למינהם.. צריכה אספקה מחודשת של אנדרנאלין..להרגיש זרימת חיים בתוך דמי.. כנראה שאסתפק..בחטיף מקופלת אחת או שתיים או שלוש...
 
למעלה