light of mine
New member
שבוע מוזר...
לאחר סופשבוע של עשייה ואור, הגיע יום שני. וביום שני בערב הייתה נחיתה שאני עוד לא מצליחה לצאת ממנה. גם היום קמתי עם מצברוח של אי-עשייה, של אין-לי-כח, וגם המנטרות היומיות נשמעו חלולות מאד. כאשר עשיתי את מדיטצית האור... הרגשתי כאב בלב, ולחץ בכתפיים ובצוואר.... כאילו מנסים להרים אותי ולא מצליחים (או שעמוק עמוק אני מתנגדת...). חלמתי חלומות רעים בלילה... ויומיים לא עשיתי כלום. למרות שיום שלישי בערב הלכתי ברגל... אתמול לא קמתי לאוניברסיטה, ובמקום לנצל את היום, בזבזתי אותו על אי-עשייה (של דברים פרודוקטיביים... התעסקתי עם קזה כל היום באיזה אובססיה שנפלה עלי - העונה השישית של סקס והעיר הגדולה...). זה ברור לי שיש איזשהו בלוק בפנים שאני משתמשת בו בשביל לברוח מהדרך החדשה שמצאתי. השאלה היא... איך יוצאים מזה?? איך אני חוזרת לאור, ולעשייה? הבוקר החלטתי על סדר יום חדש - מיד שאני מגיעה הביתה, אני עושה אוכל. אחרי האוכל, עובדים על כל מה שצריך לעשות באותו יום לבית ספר, לאוניברסיטה, לעצמי. הליכה ברגל אחרי. ורק אז מותר להתבטל. השאלה כמה זמן הסוויטץ' יחזיק מעמד... אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה. אני יודעת. השאלה היא - האם אני רוצה?? באמת?? או שאני רוצה להמשיך בחצי-חיים שבהם התבוססתי עד היום? חיים שבהם אני לא מעריכה כל יום בעולם המופלא הזה? שאני לא מעריכה כל פרח, כל עץ, כל יום שמש? אני מאחלת לעצמי את הכוחות לעמוד בהתחייבויות של עצמי. הרי זה רק לטובתי.... איך יוצאים מהביטול העצמי אחרי כל כך הרבה זמן? האמת... אין לי מושג. אני פשוט מנסה... ממש מנסה... לעמוד בזה. זה לא קל לי. אבל אני יודעת שאני יכולה. אני יכולה לעשות הכל. הגיע הזמן להפסיק לברוח... ולהיות כאן ועכשיו. היום יום חדש. אתמול נגמר, ואי-אפשר לתקן אותו. אז היום, רק היום, אחזור מהבית ספר, אכין אוכל, אעשה את העבודה שאני צריכה לעשות. אלך ברגל. ורק אז... רק אז... מותר להתבטל. המון אור לעצמי. המון אור אליכם. תודה שאתם כאן... ותודה שמצאתי אתכם. רק טוב... light
לאחר סופשבוע של עשייה ואור, הגיע יום שני. וביום שני בערב הייתה נחיתה שאני עוד לא מצליחה לצאת ממנה. גם היום קמתי עם מצברוח של אי-עשייה, של אין-לי-כח, וגם המנטרות היומיות נשמעו חלולות מאד. כאשר עשיתי את מדיטצית האור... הרגשתי כאב בלב, ולחץ בכתפיים ובצוואר.... כאילו מנסים להרים אותי ולא מצליחים (או שעמוק עמוק אני מתנגדת...). חלמתי חלומות רעים בלילה... ויומיים לא עשיתי כלום. למרות שיום שלישי בערב הלכתי ברגל... אתמול לא קמתי לאוניברסיטה, ובמקום לנצל את היום, בזבזתי אותו על אי-עשייה (של דברים פרודוקטיביים... התעסקתי עם קזה כל היום באיזה אובססיה שנפלה עלי - העונה השישית של סקס והעיר הגדולה...). זה ברור לי שיש איזשהו בלוק בפנים שאני משתמשת בו בשביל לברוח מהדרך החדשה שמצאתי. השאלה היא... איך יוצאים מזה?? איך אני חוזרת לאור, ולעשייה? הבוקר החלטתי על סדר יום חדש - מיד שאני מגיעה הביתה, אני עושה אוכל. אחרי האוכל, עובדים על כל מה שצריך לעשות באותו יום לבית ספר, לאוניברסיטה, לעצמי. הליכה ברגל אחרי. ורק אז מותר להתבטל. השאלה כמה זמן הסוויטץ' יחזיק מעמד... אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה. אני יודעת. השאלה היא - האם אני רוצה?? באמת?? או שאני רוצה להמשיך בחצי-חיים שבהם התבוססתי עד היום? חיים שבהם אני לא מעריכה כל יום בעולם המופלא הזה? שאני לא מעריכה כל פרח, כל עץ, כל יום שמש? אני מאחלת לעצמי את הכוחות לעמוד בהתחייבויות של עצמי. הרי זה רק לטובתי.... איך יוצאים מהביטול העצמי אחרי כל כך הרבה זמן? האמת... אין לי מושג. אני פשוט מנסה... ממש מנסה... לעמוד בזה. זה לא קל לי. אבל אני יודעת שאני יכולה. אני יכולה לעשות הכל. הגיע הזמן להפסיק לברוח... ולהיות כאן ועכשיו. היום יום חדש. אתמול נגמר, ואי-אפשר לתקן אותו. אז היום, רק היום, אחזור מהבית ספר, אכין אוכל, אעשה את העבודה שאני צריכה לעשות. אלך ברגל. ורק אז... רק אז... מותר להתבטל. המון אור לעצמי. המון אור אליכם. תודה שאתם כאן... ותודה שמצאתי אתכם. רק טוב... light