שבוע טוב....
מאיפה להתחיל? מניחה שמההתחלה....
לפני כחודש וחצי יצא לי לחדש קשר עם בן כיתה שלי לאחר שלא התראינו המון שנים. עד עכשיו אין לו מושג מי הייתי בכיתה...
זה התחיל בפגישה לאחר שהתכתבנו בפייס ולא היה לו מושג מי אני (אין תמונה שלי) וקבענו להפגש.
שנינו גרושים. הוא טרי הרבה יותר (כשנה וחצי בקושי). חי עם מישהי וחמשת ילדיה שחיכתה לו בסבלנות עד שיתגרש.
בפגישה סיפר לי שהיה נוהג לבגוד באישתו לשעבר ללא הפסקה (התחתנו מאוד צעירים, מיד עם סיום התיכון) אך מאז שהוא חי עם הנוכחית, לא בגד אף פעם.
מספר ימים לאחר הפגישה הוא סימס לי שחשב עלי במהלך כל הסופ"ש ושעשיתי לו את זה. הגבתי בנחרצות והבהרתי לו שאין מצב לשמירה על קשר אם זה מה שהוא מתכנן. אחרי חילופי דברים, הבטיח להתנהג כיאות, וכך התחלנו להפגש פחות או יותר על בסיס די קבוע (אני יודעת, זה לא בסדר, אבל למען האמת, כבר נמאס לי לחשוב ולשמור על כולם, ולשם שינוי, בא לי לעשות מה שטוב לי). שמרנו על התנהגות נאותה ואהבתי להתייעץ איתו בכל מיני דברים (בעיקר בנושאים שבינו לבינה בנוגע לדייטים והכרויות שהיו לי, מכיוון שגילה המון ידע ודרך מחשבה גברית שהייתה חסרה לי).
לאט לאט התקרבנו ו.... כפי שאתם בודאי מנחשים, החלה גם משיכה הדדית.
הבחור שיודע את מלאכתו נאמנה - לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון, לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון וכו' וכו', לא חסך במאום: חיזר, טרח, עשה, כירכר, סימס, צלצל, פרחים.... היה המחזר המושלם והמתחשב, הרומנטי והשרמנטי.... בקיצור - התאהבתי.... כן, ממש כך.... הוא טען שהוא מתאהב בי וחושק בי.
יתכן אפילו שיעזוב את חברתו עבורי.....
ביום רביעי האחרון קבענו לצאת לבלות בפאב. לזוגתו סיפר שהוא עובד במשמרת לילה. חיכיתי, התרגשתי, גם הוא....
בפאב... היה כיף, נשיקות, חיבוקים, כמו ילדים בני 18. כמה זמן לא הרגשתי כך....
תפסתי ראש, או לפחות חשבתי שתפסתי ראש. בהמשך גיליתי שאני שתויה. הרגשתי רע. בחילות, סחרחורות...
הבחור הזמין חדר ללילה. כדי שנוכל לישון. הוא לא יכול להגיע לזוגתו באמצע הלילה, הוא הרי "בעבודה". סיכמנו את זה מראש.
הייתי שתויה מכדי לחשוב על משהו אחר. רציתי רק לישון.....
כמובן שהבלתי נמנע קרה....
אני זוכרת שמילמלתי שהוא הבטיח לי שדבר לא יקרה, אך הוא המשיך. היה לילה סוער ומסעיר שבסופו הרגשתי שאני פשוט לא יכולה בלעדיו. רוצה אותו!
כבר בנסיעה הביתה הרגשתי שינוי בהתנהגותו.
כמובן שמאז לא שמעתי ממנו דבר וחצי דבר. לא טלפון, לא סמס, לא וואטצאפ, כלום...
ככל שהזמן עובר כך אני מרגישה יותר מטומטמת ומטופשת. איך האמנתי לו? איך קניתי את כל השקרים שלו? למה חשבתי שאיתי זה יהיה שונה? האם באמת אני רוצה אחד כזה לידי? כן... מכירה את כל השאלות והן לגמרי לא נעימות ולא מחמיאות לי בעליל.
אבל אני מתגעגעת אליו. היה לי כ"כ כיף איתו. הוא בחור כיפי, חתיך, מגניב, זורם, לא כבד, צחוקים (דברים שחסרים לי כ"כ - אני נטולת זוגיות כבר שנתיים וחצי), שרמנטי. רוצה אותו עד כאב. אני לא מעזה ליצור קשר. לא רוצה השפלה יותר גדולה.
כועסת על עצמי שנתתי מעצמי את כל כולי. נחשפתי בפניו נפשית ופיזית. התוודיתי על אהבתי אליו. גם הוא, אך אצלו זה היה שקר, זה היה מכוון מטרה. הכל היה מכוון מטרה - להכניס אותי למיטה וזהו!
לא יודעת אפילו למה מספרת את כל זה, כנראה הייתי חייבת לפרוק את זה איכשהו.
עצוב לי. כשאני לבד והילדים לא רואים, אני בוכה, כן כן, ממש כמו בגיל טיפשעשרה.
מאיפה להתחיל? מניחה שמההתחלה....
לפני כחודש וחצי יצא לי לחדש קשר עם בן כיתה שלי לאחר שלא התראינו המון שנים. עד עכשיו אין לו מושג מי הייתי בכיתה...
זה התחיל בפגישה לאחר שהתכתבנו בפייס ולא היה לו מושג מי אני (אין תמונה שלי) וקבענו להפגש.
שנינו גרושים. הוא טרי הרבה יותר (כשנה וחצי בקושי). חי עם מישהי וחמשת ילדיה שחיכתה לו בסבלנות עד שיתגרש.
בפגישה סיפר לי שהיה נוהג לבגוד באישתו לשעבר ללא הפסקה (התחתנו מאוד צעירים, מיד עם סיום התיכון) אך מאז שהוא חי עם הנוכחית, לא בגד אף פעם.
מספר ימים לאחר הפגישה הוא סימס לי שחשב עלי במהלך כל הסופ"ש ושעשיתי לו את זה. הגבתי בנחרצות והבהרתי לו שאין מצב לשמירה על קשר אם זה מה שהוא מתכנן. אחרי חילופי דברים, הבטיח להתנהג כיאות, וכך התחלנו להפגש פחות או יותר על בסיס די קבוע (אני יודעת, זה לא בסדר, אבל למען האמת, כבר נמאס לי לחשוב ולשמור על כולם, ולשם שינוי, בא לי לעשות מה שטוב לי). שמרנו על התנהגות נאותה ואהבתי להתייעץ איתו בכל מיני דברים (בעיקר בנושאים שבינו לבינה בנוגע לדייטים והכרויות שהיו לי, מכיוון שגילה המון ידע ודרך מחשבה גברית שהייתה חסרה לי).
לאט לאט התקרבנו ו.... כפי שאתם בודאי מנחשים, החלה גם משיכה הדדית.
הבחור שיודע את מלאכתו נאמנה - לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון, לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון וכו' וכו', לא חסך במאום: חיזר, טרח, עשה, כירכר, סימס, צלצל, פרחים.... היה המחזר המושלם והמתחשב, הרומנטי והשרמנטי.... בקיצור - התאהבתי.... כן, ממש כך.... הוא טען שהוא מתאהב בי וחושק בי.
יתכן אפילו שיעזוב את חברתו עבורי.....
ביום רביעי האחרון קבענו לצאת לבלות בפאב. לזוגתו סיפר שהוא עובד במשמרת לילה. חיכיתי, התרגשתי, גם הוא....
בפאב... היה כיף, נשיקות, חיבוקים, כמו ילדים בני 18. כמה זמן לא הרגשתי כך....
תפסתי ראש, או לפחות חשבתי שתפסתי ראש. בהמשך גיליתי שאני שתויה. הרגשתי רע. בחילות, סחרחורות...
הבחור הזמין חדר ללילה. כדי שנוכל לישון. הוא לא יכול להגיע לזוגתו באמצע הלילה, הוא הרי "בעבודה". סיכמנו את זה מראש.
הייתי שתויה מכדי לחשוב על משהו אחר. רציתי רק לישון.....
כמובן שהבלתי נמנע קרה....
אני זוכרת שמילמלתי שהוא הבטיח לי שדבר לא יקרה, אך הוא המשיך. היה לילה סוער ומסעיר שבסופו הרגשתי שאני פשוט לא יכולה בלעדיו. רוצה אותו!
כבר בנסיעה הביתה הרגשתי שינוי בהתנהגותו.
כמובן שמאז לא שמעתי ממנו דבר וחצי דבר. לא טלפון, לא סמס, לא וואטצאפ, כלום...
ככל שהזמן עובר כך אני מרגישה יותר מטומטמת ומטופשת. איך האמנתי לו? איך קניתי את כל השקרים שלו? למה חשבתי שאיתי זה יהיה שונה? האם באמת אני רוצה אחד כזה לידי? כן... מכירה את כל השאלות והן לגמרי לא נעימות ולא מחמיאות לי בעליל.
אבל אני מתגעגעת אליו. היה לי כ"כ כיף איתו. הוא בחור כיפי, חתיך, מגניב, זורם, לא כבד, צחוקים (דברים שחסרים לי כ"כ - אני נטולת זוגיות כבר שנתיים וחצי), שרמנטי. רוצה אותו עד כאב. אני לא מעזה ליצור קשר. לא רוצה השפלה יותר גדולה.
כועסת על עצמי שנתתי מעצמי את כל כולי. נחשפתי בפניו נפשית ופיזית. התוודיתי על אהבתי אליו. גם הוא, אך אצלו זה היה שקר, זה היה מכוון מטרה. הכל היה מכוון מטרה - להכניס אותי למיטה וזהו!
לא יודעת אפילו למה מספרת את כל זה, כנראה הייתי חייבת לפרוק את זה איכשהו.
עצוב לי. כשאני לבד והילדים לא רואים, אני בוכה, כן כן, ממש כמו בגיל טיפשעשרה.