שבוע בלי
כבר שישה ימים שהבת שלי לא מדברת איתי. כבר שישה ימים שהיא לא מדברת עם אף אחד. לא בבית, לא בכיתה, לא בטלפון. לא מדברת. ולא, היא לא צרודה. והיא גם לא חולה. ולא כועסת עלי. וגם לא על העולם. פשוט הציעו לה אתגר של "שבוע בלי" - שתבחר משהו שחשוב לה ותנסה להסתדר שבוע בלעדיו. והגברת שלי במקום לבחור שבוע בלי פלאפון, או בלי מחשב, או בלי אס-אמ-אסים, ובמקום לרמות את השיטה ולבחור שבוע בלי טלויזיה (כי אין לנו) או בלי לאכול בשר (מטבח צמחוני) או בלי קפיצות בנג'י - הגברת שלי בחרה בשבוע בלי דיבורים. כי זה מה שיהיה לה הכי קשה. בבית עתיר רעשים וילדים כמו שלי הייתי אמורה לברך על חזית אחת שמושתקת לפתע. האחים בטח מרוצים. אין צעקות ואין נזיפות. אבל מאוד קשה לי עם זה. גם ככה היא מעט בבית, אבל עכשיו המעט הזה הוא בשקט, ואם היא לא ממש לידי - אני לא חשה בנוכחותה. וזה לא שבוע בלי לתקשר - היא כותבת, ומסמסת, ומשרבטת, ומשתמשת בתנועות ידיים (שקל להבין כשהיא רוצה לומר שהאוכל טעים, וקשה מאוד להבין כשהיא רוצה לספר על חלום בלהה שהיה לה בלילה). ויש לה "תודה" כתובה בקביעות על כף היד לכל צרה שלא תבוא. היא עומדת במשימה בנחישות אופיינית לה, ובעקשנות אופיינית לכל בני הנעורים. והיא במצב רוח טוב, ועם חיוך כל הזמן. כבר ששה ימים אני לא מדברת עם הבת שלי. וזה קשה לי בטירוף. השתיקה הזאת צועקת לי באזנים. עוד יום אחד זה נגמר, אבל לי יש בקשה לאתגר הבא - פרוייקט בלי. בלי להעניש את ההורים.
כבר שישה ימים שהבת שלי לא מדברת איתי. כבר שישה ימים שהיא לא מדברת עם אף אחד. לא בבית, לא בכיתה, לא בטלפון. לא מדברת. ולא, היא לא צרודה. והיא גם לא חולה. ולא כועסת עלי. וגם לא על העולם. פשוט הציעו לה אתגר של "שבוע בלי" - שתבחר משהו שחשוב לה ותנסה להסתדר שבוע בלעדיו. והגברת שלי במקום לבחור שבוע בלי פלאפון, או בלי מחשב, או בלי אס-אמ-אסים, ובמקום לרמות את השיטה ולבחור שבוע בלי טלויזיה (כי אין לנו) או בלי לאכול בשר (מטבח צמחוני) או בלי קפיצות בנג'י - הגברת שלי בחרה בשבוע בלי דיבורים. כי זה מה שיהיה לה הכי קשה. בבית עתיר רעשים וילדים כמו שלי הייתי אמורה לברך על חזית אחת שמושתקת לפתע. האחים בטח מרוצים. אין צעקות ואין נזיפות. אבל מאוד קשה לי עם זה. גם ככה היא מעט בבית, אבל עכשיו המעט הזה הוא בשקט, ואם היא לא ממש לידי - אני לא חשה בנוכחותה. וזה לא שבוע בלי לתקשר - היא כותבת, ומסמסת, ומשרבטת, ומשתמשת בתנועות ידיים (שקל להבין כשהיא רוצה לומר שהאוכל טעים, וקשה מאוד להבין כשהיא רוצה לספר על חלום בלהה שהיה לה בלילה). ויש לה "תודה" כתובה בקביעות על כף היד לכל צרה שלא תבוא. היא עומדת במשימה בנחישות אופיינית לה, ובעקשנות אופיינית לכל בני הנעורים. והיא במצב רוח טוב, ועם חיוך כל הזמן. כבר ששה ימים אני לא מדברת עם הבת שלי. וזה קשה לי בטירוף. השתיקה הזאת צועקת לי באזנים. עוד יום אחד זה נגמר, אבל לי יש בקשה לאתגר הבא - פרוייקט בלי. בלי להעניש את ההורים.
