שבועה..
שלום רב,שמי אורית,ואני בת 23,אני לא דתיה,אבל אני מאמינה באלוהים ואני יודעת שעל פי היהדות אסור להישבע..בגלל זה אני אספר את סיפורי,ואולי אקבל עיצה..
באוגוסט שעבר טסתי לדרום קוריאה ללמוד שם חודש,ובהמשך להמשיל לטייל,אני חילונית,וכמו כל אחת כמוני רציתי טיול אחרי צבא,עבדתי וחסכתי למטרת הטיול שנתיים,
זה היה החלום שלי לטוס לשם,למדתי את השפה,התחברתי עם קוריאנים בארץ,והטיול היה מסודר,טסתי והכל היה בסדר,היה קוריאני שהיה לי איתו קשר טוב מהארץ כך שידעתי שאם יקרה משהו יש לי גיבוי..
בהתחלה הכל דפק כמו שעון,עד שבאמצע הטיול חברה ישראלית שלי הגיעה להמשיך איתי את הטיול והרחנו שהאדם שמארגן לנו את הטיול בקוריאה מרמה אותנו,היא דתייה וכל המסע בקוריאה היינו מצויידות באוכל של בית חבד,לא סמכנו על האינטואיציות שלנו,ובעיר "בוסאן",המארגן שלנו שם אותנו במלון אהבה,והתייחסו אלינו מגעיל שם,אני מיד התקשרתי למשפחתי והם יצרו קשר עם הידיד הקוריאני מהארץ,הוא מהר שלח לנו אנשים והיה בהלם ממה שקרה..
אנחנו ברחנו מבוסאן בחזרה לעיר הבירה סיאול,התגלה לנו שהאדם שאירגן לנו גנב את הכסף של הטיול,כל המקומות שהתארחנו בהם לא רצו כסף,בגלל האהבה לישראל..
מתחילת הטיול הידיד הקוריאני שלח לי מתנדב שלו שעזר לי בהכל,כשברחנו מבוסאן הוא סידר לנו מגורים,אבל היינו צריכים לשלם בכסף שהיה אמור להיות לבזבוזים,המשפחה שלי תמכה ושלחה לי כסף,אבל הכסף לא הספיק למגורים,לאוכל לנסיעות.ואני נורא פחדתי,לא ידעתי מה לעשות,חברה שלי עמדה לטוס לישראל ולא היה לי אפשרות להקדים את הטיסה..המתנדב כבר לא יכל לעזור לי,וביקשתי עזרה מהידיד הקוריאני בארץ,והוא סידר לי מגורים בלי כסף,זה היה מקום מדהים,הצלה,התייחסו אליי כמו אל מלכה שם,והתנדב גם לא עזב אותי,כשנגמר לי הכסף לאוכל הוא רץ וקנה לי,למרות שהיה לי קשה לקבל ממנו,הוא הראה לי מקומות..והתנהג אליי בכבוד אמיתי..לקראת סוף הטיול,שאלתי אותו איך אני יכולה להודות לו על היחס ועל הצלת חיים הזאת,והוא ענה לי,תעשי בשבילי רק דבר אחד..אל תעזבי את הידיד הקוריאני,כמו שהוא עזר לך והציל אותך,כי אני לא הייתי מגיע אם לא הוא,תעזרי לו הוא לא יודע לבקש עזרה כשהוא צריך..עשינו הבטחה..שנקראת בקוריאה יאקסוק,לפני סוף הטיול הגעתי למגדל סיאול המפורסם,שיש שם עצי אשוח כאלה שאתה יכול לנעול מנעול ולזרוק את המפתח,אמרתי שאני יעשה את זה בכל מחיר,וזרקתי את המפתח...
חזרתי לארץ,ובאמת עברתי איתו הרבה חוויות,איתו ועם הקבוצה,שהם מתנדבים בארץ לבעלי מגבלויות,והוא האחראי שלהם,ניסיתי להיות שם בשבילו כמה שיכולתי,היה לו קשה לקבל את זה ואני מבינה אותו כי גם אני אדם שקשה לו לבקש עזרה,כל השנה הזאת ניסיתי להיות שם בשבילו,אבל הקשר התערער,ואנחנו מאוד מרוחקים,וניתקנו קשר,ועם כל זה,אמא שלי באה לשם פעם בשבועיים ומביאה להם אוכל,ובהתחלה אמרתי טוב היא מיישמת את ההבטחה,ואני לא חייבת לבוא,אני יכולה לנתק קשר,ואיכשהו הם תמיד חוזרים לחיי..אבל הוא האדם שאני צריכה לעזור לו מרוחק ואני מרוחקת ממנו..כאילו איפה ההבטחה ואיפה הקרבה..
מאוד קשה לי לחזור לשם..לאיפה שהם נמצאים,הייתה לי תקופה שניסיתי לשכוח מההבטחה,אפילו כשהוא ביקש שאני אשאר..
דוד שלי אמר לי שברגע שנעלתי את ההבטחה במנעול זה נהפך לחוזה..שבועה..
למרות שהרבה אמרו לי,תלכי לרב ותסיימי את הסיפור,אבל הבן אדם הציל אותי,ואת זה לא יכולה לשכוח,גם לפני הוא היה שם בשביל בת דודה ז"ל שהייתה חולה בסרטן,והוא תמך בי ובמשפחה שלי,למרות שהוא נוצרי הוא עושה המון במדינה שלנו,הוא לא מנסה לכפות את הדת,הוא לגרום להתנצר,הוא באמת בן אדם טוב..
אני לא יכולה לשכוח את מה שהוא עשה בשבילי..למרות שאסור להישבע,אבל אני לא שופטת את עצמי על זה,כי אני מבינה מאיפה זה בא
מה לעשות לעשות התרה שבועה לאדם שהציל אותך?..להמשיך?..למרות שזה קשה?...מה לעשות?
תודה ושבוע טוב
שלום רב,שמי אורית,ואני בת 23,אני לא דתיה,אבל אני מאמינה באלוהים ואני יודעת שעל פי היהדות אסור להישבע..בגלל זה אני אספר את סיפורי,ואולי אקבל עיצה..
באוגוסט שעבר טסתי לדרום קוריאה ללמוד שם חודש,ובהמשך להמשיל לטייל,אני חילונית,וכמו כל אחת כמוני רציתי טיול אחרי צבא,עבדתי וחסכתי למטרת הטיול שנתיים,
זה היה החלום שלי לטוס לשם,למדתי את השפה,התחברתי עם קוריאנים בארץ,והטיול היה מסודר,טסתי והכל היה בסדר,היה קוריאני שהיה לי איתו קשר טוב מהארץ כך שידעתי שאם יקרה משהו יש לי גיבוי..
בהתחלה הכל דפק כמו שעון,עד שבאמצע הטיול חברה ישראלית שלי הגיעה להמשיך איתי את הטיול והרחנו שהאדם שמארגן לנו את הטיול בקוריאה מרמה אותנו,היא דתייה וכל המסע בקוריאה היינו מצויידות באוכל של בית חבד,לא סמכנו על האינטואיציות שלנו,ובעיר "בוסאן",המארגן שלנו שם אותנו במלון אהבה,והתייחסו אלינו מגעיל שם,אני מיד התקשרתי למשפחתי והם יצרו קשר עם הידיד הקוריאני מהארץ,הוא מהר שלח לנו אנשים והיה בהלם ממה שקרה..
אנחנו ברחנו מבוסאן בחזרה לעיר הבירה סיאול,התגלה לנו שהאדם שאירגן לנו גנב את הכסף של הטיול,כל המקומות שהתארחנו בהם לא רצו כסף,בגלל האהבה לישראל..
מתחילת הטיול הידיד הקוריאני שלח לי מתנדב שלו שעזר לי בהכל,כשברחנו מבוסאן הוא סידר לנו מגורים,אבל היינו צריכים לשלם בכסף שהיה אמור להיות לבזבוזים,המשפחה שלי תמכה ושלחה לי כסף,אבל הכסף לא הספיק למגורים,לאוכל לנסיעות.ואני נורא פחדתי,לא ידעתי מה לעשות,חברה שלי עמדה לטוס לישראל ולא היה לי אפשרות להקדים את הטיסה..המתנדב כבר לא יכל לעזור לי,וביקשתי עזרה מהידיד הקוריאני בארץ,והוא סידר לי מגורים בלי כסף,זה היה מקום מדהים,הצלה,התייחסו אליי כמו אל מלכה שם,והתנדב גם לא עזב אותי,כשנגמר לי הכסף לאוכל הוא רץ וקנה לי,למרות שהיה לי קשה לקבל ממנו,הוא הראה לי מקומות..והתנהג אליי בכבוד אמיתי..לקראת סוף הטיול,שאלתי אותו איך אני יכולה להודות לו על היחס ועל הצלת חיים הזאת,והוא ענה לי,תעשי בשבילי רק דבר אחד..אל תעזבי את הידיד הקוריאני,כמו שהוא עזר לך והציל אותך,כי אני לא הייתי מגיע אם לא הוא,תעזרי לו הוא לא יודע לבקש עזרה כשהוא צריך..עשינו הבטחה..שנקראת בקוריאה יאקסוק,לפני סוף הטיול הגעתי למגדל סיאול המפורסם,שיש שם עצי אשוח כאלה שאתה יכול לנעול מנעול ולזרוק את המפתח,אמרתי שאני יעשה את זה בכל מחיר,וזרקתי את המפתח...
חזרתי לארץ,ובאמת עברתי איתו הרבה חוויות,איתו ועם הקבוצה,שהם מתנדבים בארץ לבעלי מגבלויות,והוא האחראי שלהם,ניסיתי להיות שם בשבילו כמה שיכולתי,היה לו קשה לקבל את זה ואני מבינה אותו כי גם אני אדם שקשה לו לבקש עזרה,כל השנה הזאת ניסיתי להיות שם בשבילו,אבל הקשר התערער,ואנחנו מאוד מרוחקים,וניתקנו קשר,ועם כל זה,אמא שלי באה לשם פעם בשבועיים ומביאה להם אוכל,ובהתחלה אמרתי טוב היא מיישמת את ההבטחה,ואני לא חייבת לבוא,אני יכולה לנתק קשר,ואיכשהו הם תמיד חוזרים לחיי..אבל הוא האדם שאני צריכה לעזור לו מרוחק ואני מרוחקת ממנו..כאילו איפה ההבטחה ואיפה הקרבה..
מאוד קשה לי לחזור לשם..לאיפה שהם נמצאים,הייתה לי תקופה שניסיתי לשכוח מההבטחה,אפילו כשהוא ביקש שאני אשאר..
דוד שלי אמר לי שברגע שנעלתי את ההבטחה במנעול זה נהפך לחוזה..שבועה..
למרות שהרבה אמרו לי,תלכי לרב ותסיימי את הסיפור,אבל הבן אדם הציל אותי,ואת זה לא יכולה לשכוח,גם לפני הוא היה שם בשביל בת דודה ז"ל שהייתה חולה בסרטן,והוא תמך בי ובמשפחה שלי,למרות שהוא נוצרי הוא עושה המון במדינה שלנו,הוא לא מנסה לכפות את הדת,הוא לגרום להתנצר,הוא באמת בן אדם טוב..
אני לא יכולה לשכוח את מה שהוא עשה בשבילי..למרות שאסור להישבע,אבל אני לא שופטת את עצמי על זה,כי אני מבינה מאיפה זה בא
מה לעשות לעשות התרה שבועה לאדם שהציל אותך?..להמשיך?..למרות שזה קשה?...מה לעשות?
תודה ושבוע טוב