שאלת תם

[דפנה קוט]

שאלת תם

שמונה בערב, ערב יום הזיכרון.
אתם נמצאים לבדכם בבית

נשמעת הצפירה.

תעמדו - או לא תעמדו?

אשמח לשמוע גם למה.

 

[יונה הבלש]

אעמוד

כי באופן שכלי ורגשי אני מבין את החשיבות המוקנית בחברה לטקס זה, חשיבות עמה אני מזדהה.

עם-זאת, למרות השנים שעברו קשה לי לחוש ברובד הרגשי העמוק את תחושת השייכות שאמורה אולי לנבוע מן הטקס, תחושה אותה אני מזהה אצל כמה מחברי שמקיימים את הטקס מאז ילדותם.
אני חושב שהסיבה היא שלא הורגלתי לכך ובנוסף סלידתי הטבעית מטקסים המוכתבים על ידי הקולקטיב.

כך שברובד הרגשי העמוק יותר, הסיבה שאני עומד היא:
א. רצוני להרגיש שייך לחברה החדשה אליה הצטרפתי.
ב. רצוני להרגיש שבידלתי את עצמי מהחברה הקודמת עמה כמעט ואינני מזדהה (הרגש האחרון מתמעט והולך עם השנים אבל לדעתי עדיין קיים).

עם זאת, לתחושה הכללית של יום הזיכרון אני מתחבר גם במובן הרגשי העמוק ביותר וכמה סרטי זיכרון או שיר עצוב תמיד עוזרים להיכנס למוד.

 

[G י ט ר י ס ט]

אעמוד בגאון

ואתן את הכבוד הסימלי הקטן הזה לאלא שהקריבו מעצמם כדי שאני אוכל להתהלך כאן כישראלי גאה במדינתי.

 

[מבולבלונת]

ואיך זה מכבד אותם?

 

[מבולבלונת]

כלומר

אתה מתכוון שתרגיש שאתה מכבד אותם...?

 

[G י ט ר י ס ט]

החברה בכל העולם

סימנה את עמידה בשעת צפירה ככבוד להולכים.

אני לא צריך מעבר לזה כלום.

 

[מבולבלונת]

אויש

 

[מילטון גון]

תיקון - בכל הארץ

בעולם המנהג הזה כמעט לא קיים.

 

[מענדעלע]

עמידת דום לזכר מתים קיימת בכל העולם

השילוב של הצפירה הוא המצאה ישראלית.

 

[מילטון גון]

לכך התכוונתי

רק שכמדומני גם אתה לא מדייק. זו אינה המצאה ישראלית אלא אימוץ ישראלי של מנהג שהונהג במקרים בודדים במקומות שונים בעולם.

אגב, בפייסבוק מסתובב כעת פרוטוקול של ישיבת מועצת גדולי התורה מלפני כמה עשרות שנים, בו מספור שבפתח הישיבה הם עמדו לדקת דומייה לזכר אחד הרבנים שנפטר באותה העת...

 

[מענדעלע]

השאלה היא אם הצפירה היא חלק אינטגרלי מהמנהג

או שהיא רק היכי תימצי כדי להבטיח שכל הציבור יעמוד באותו זמן.

 

[מילטון גון]

נ"מ למי שנמצא בדרך ויש לו שעון ואין לו צופר

אם צריך לעמוד.

טוב, גם ככה הפורום הזה התמלא לאחרונה ביותר מדי פלפולים מגוחכים בסגנון ישיבתי, אני לא רוצה לתרום להקמתו של אחד נוסף...

 

[G י ט ר י ס ט]

צודק,אי דיוק קל

שמבוסס על מנהגים שהונהגו בעבר בעולם,רק שהם הורידו את הצפירה ונשארו רק עם דקת (או שניים מהן) דומיה. (למעט מלטה,והולנד שמצלצלת בפעמוני הכנסיות)

בכל מקרה הצפירה בסך הכל נועדה לסנכרן את דקת הדומיה בין כל אזרחי המדינה,כדי שגם ההולכים בדרכים.ואלו שזה ברח להם מהראש (אותי הצפירה תפסה הבוקר תוך כדי חשבון שהגשתי לאדריכל :-\ )כדי ליצור את אותה דקה מופסקת מפעילות והתייחדות עם זכר ההולכים.

 

[אביה המואביה]

 

[מבולבלונת]

שאלה טובה

כנראה שאעמוד. אני מנסה כבר כמה דקות לגבש ניסוח לכדי משהו מניח את הדעת לסיבה טובה. בינתיים לא כל כך מצליחה.

 

[מילטון גון]

אעמוד

אין לי מושג למה.

 

[כבשה תוהה]

אני לא עומדת כשאני לבד

אבל בוודאי שמפסיקה את כל עיסוקיי ומתייחדת עם הנופלים הכלליים והפרטיים שלי. אני חושבת שלדקות האלו כוח רב של אחדות, מה שכל כך חסר לנו במדינה הזו.

 

[אביה המואביה]

עמדתי.

הייתי בבית יחד עם בן זוגי, שנינו עמדנו.

מחר בבוקר אהיה לבדי בדירה, ואעמוד.

למה? זו דרכי לחלוק כבוד לאותם אנשים שחייהם נגדעו בטרם עת (בנוסף לצום שאני צמה ביום הזיכרון וביום השואה- סוג של מנהגי אבלות, אפשר לומר. זו דרכי).

 

[אורי434]

תחושת הזדהות.

אני בא מבית דתי לאומי, כך שעניין העמידה בצפירה לא קשור להיותי דתי או לא - למרות זאת אעשה השוואה קטנה.

יום כיפור שעבר היה היום כיפור הראשון שלי כדתל"ש.
נשארתי לבדי בבית והתלבטתי אם לצום או לא.
החלטתי שכן, אך ורק מתוך תחושת הזדהות עם שאר העם.
הרגשתי שאם לא אצום אני למעשה אומר לעצמי שאין לי קשר מינימלי לעם שלי שרובו אכן צם, אני משער.
אולי אלו מחשבות של דתל"ש טרי, לא יודע.

בכל אופן, לדעתי תחושת הזדהות עם החללים (והעם) ביום הזיכרון, קטנה ככל שתהיה, חשובה הרבה הרבה יותר מלצום ביום כיפור.
היא משאירה על אש קטנה את הידיעה שאנשים שילמו מחיר כבד בשביל שיהיה לנו ביטחון (מסויים) ולא פחות חשוב מכך - שמלחמה זה דבר נורא.
אני לא אומר שהמלחמות שלנו לא מוצדקות, אבל אף אחד שפוי לא באמת אוהב מלחמות.
התחושה מאפשרת להעריך קצת יותר את מה שיש ולנסות לתכנן עתיד טוב יותר עד כמה שאפשר.

וכן, יום הזיכרון לא שייך רק לאלו שנפלו במלחמות אלא גם לאלו שמתו בתאונות דרכים, שריפות, התאבדו וכו'.
אני לא כל כך יודע איך בדיוק להתייחס לטרגדיות הללו.

אז כן, לכל הפחות חשוב לי לתת (בעיקר לעצמי) את המינימום שבמינימום ולכבד את הזיכרון של החללים בעמידה של דקה-שתיים.

 

[vanity of vanities]

אם אענה על כך שאיני עומד יהיה זה שקול

לאי עמידה ברחוב.כל מה שקשור בפגיעה בזולת שמסר והקריב בשביל שאני אוכל לחיות חיי בנעימים שקול בעיני לרשעות וטמטום אנושי.