כן. בתכניות הומור ממציאים לא מעט ביטויי סלנג
גם "רק בישראל", "פלטפוס", "הרצועה", "מהדורה מוגבלת" / "טלוויזיה במיטבה" וכו' (דודו ארז ושות') וכמובן "ארץ נהדרת" החדירו לא מעט מטבעות לשון לשפה. חלקם היו אופנה זמנית שדעכה במהירות, חלקם נשארו איתנו עד היום (כמו ציטוטים של "הגשש החיוור", אם כי הדור הצעיר כבר לא מכיר, מניסיוני). לא יודעת איך הגיעו דווקא ל"לפלף"; אולי משהו בצליל של המילה? (לי היא מזכירה את leaf, עלה נידף). כדי לדעת בוודאות צריך לשאול את צביקה הדר או את אסף אשתר. מטבעות לשון נוספים היו "פטיש" (תותח, גבר-גבר), "לפלפים עם עיגולדים" (יורמים עם משקפיים), "מה זה החרטא הזה", "שַׁדֵּר", "יש לי יש לי" ועוד. לגבי נחנח, רוביק רוזנטל כתב במילון הסלנג המקיף "חסר ביטחון, מרובע, רכרוכי" ולגבי מקור "ככל הנראה ערבית; נַחְנַח (להשתעל, לכחכח)" – אם זה נכון, אז זו אונומטופיאה. נזכרתי גם ב"גניחט" (לזה ר"ר לא מצא מקור). נראה לי שיש משהו באותיות חי"ת ונו"ן (נחנח, גניחט, חנון, חְנָנָה) שמשדר אסוציאציה בכיוון – החל ממחונן (שהוא לרוב גם חְנוּן, ולהערכתי למצלול הדומה יש השפעה על היקלטותה המוצלחת של המילה) ועד תחינה ותחנונים (לרוב החנון הוא גם ילד כאפות, ולכן עליו להתחנן שלא יכסחו אותו במכות). אגב, שורש חנ"ן בעברית לא קשור רק לתחינה, חנינה, ניחן, חַנּוּן, מחונן וכו' אלא גם לחֵן ולחינני (ואפילו לחינם) אבל הם כבר רחוקים יותר מהאסוציאציה הזו.