שאלת היום!

[שרוני68]

על קצה המזלג:

לחשוב קצת לפני שאני עונה מהשרוול.
הייתי משנה גם את הפיוז הקצר שלי.
לא הייתי נעלבת כל כך מהר.
וכמובן לא הייתי לוקחת דברים שלא נוגעים אלי,
בצורה כזו אישית.

קצת קשה להגיד מה לא הייתי משנה,
כי זה כמו להתרברב בתכונותיי הטובות,
אבל בגדול: רגישות לאחר והרצון לעזור.

 

[יהלום 86]

ערב טוב יקירה!

לך? פיוז קצר? אני מודה שלמשל לא ניתקלתי בזה דווקא בתגובות שלך כאן, אבל את בטוח מכירה את עצמך יותר טוב
לגבי הלקחת דברים שלא נוגעים אלייך בצורה כזאת אישית... אני בהחלט מבינה למה את רוצה לשנות את זה, אבל האם זה לא נותן לך גם משהו?
אני מניחה (תקני אותי אם אני טועה) שאם את לוקחת דברים שלא נוגעים אלייך בצורה אישית את גם מנסה לעזור על הדרך ולפתור את אותה בעיה. האם כשאת מצליחה לעזור זה לא נותן לך הרגשת סיפוק ובאיזשהו מקום אולי נותן לך את ההרגשה שזה כן שווה את מחיר המחיר הרגשי הראשוני?
(את לא חייבת לענות כמובן, אני פשוט מתעניינת...)

לגבי הדברים החיוביים - גם אצלך חבל לי לשמוע שאת חשבת שזאת התרברבות (למרות שאני מבינה מאיפה זה בא), אני חושבת שכולנו צריכים ללמד גם להחמיא לעצמנו ולחזק את הדברים הטובים שבנו ולא רק כל הזמן לבקר את עצמנו ולחשוב מה ואיך צריך לשפר.
לגבי רגישות לאחר ורצון לעזור - שאלתי חלקית כבר במה שכתבת שאת רוצה לשנות בעצמך, לגבי הרגשת הסיפוק

 

[אביeג7]

שאלה יפה

הייתי רוצה לשנות בי את החוסר תעוזה.
אני נמשכת למוכר,לשגרה,לידוע.. ומאוד קשה לי להעז.. יש לי הרבה חלומות ושאיפות וחלקם,בגלל הפחד הזה,נשארים קצת תקועים.

אני אוהבת את הנשיות שבי. אני מאוד אוהבת את כל העיסוק בזה גם.. שופינג,טיפוח וכו'..
אני אסתכן קצת

על עצמי פה,אבל אני חושבת שיש בי סקסיות שכזו..

 

[יהלום 86]

תודה רבה

המממ...
סתם מוך סקרנות, מה קורה כשאת כן מנסה להעז? האם את מצטערת על זה לאחר מכן? האם את מגלה ש"השד לא כזה נוראי"? או אולי גם זה גם זה?

לגבי לעוף על עצמך, לא הרגשתי בתגובה הזאת את זה
קצת חבל לי (למרת שאני מבינה מאיפה זה נובע) שכשאדם מחמיא לעצמו הוא צריך לסייג את זה... אבל שוב, בהחלט מבינה
לגבי השופינג והטיפוח - איך אפשר להשקיע בזה כל יום? לי זה מוציא כל כך הרבה אנרגיות! (וזה ממש לא נכתב כביקורת! להיפך, אני תמיד אהבת לשמוע בנות שכן אוהבות את זה וכן מסוגלת להשקיע את האנרגיה בזה)
וברוב הימים אין לי כוח לזה! גם כשאני כבר משקיעה אני לרוב לא מרגישה שזה עובד אלא שזה יותר מגוחך! (על עצמי כמובן, לא על אחרות!).
למרות שיש את הפעמים שאני יכולה להשקיע בטיפוח וכן להיות מרוצה מהתוצאה, אבל זה קורה לי ממש מעט.

 

[אביeג7]

עברתי לא מעט תהליכים בחיים

שלי שדרשו ממני להעז.. <חזרה בשאלה,גרושים.. ועוד>ובסופו של דבר עשיתי את ההחלטות הנכונות... אבל זה לא היה קל.. בנתיים אני נשאר במקום שנוח לי,מוכר לי ונעים לי... גם במחיר של לשים רגע בצד כמה מהחלומות.
התעוזה הייתה תמיד מלווה בחוסר יציבות בחיים וכרגע אני זקוקה לזה מאוד.

אני לא כל יום יוצאת לשופינג מטורף ומבלה שעות את קוסמטיקאית <האמת שכמה שנים לא הלכתי לאחת כזו>,זה פשוט בא לי טבעי.. בדרך לחד"כ בקניון,אני עושה סיבוב קטן לראות אם יש משהו נחמד..
מורחת קרמים,לקים,איפור.. בשבילי זה לא "להשקיע",זה פשוט דרך חיים

 

[יהלום 86]

קודם כל תודה על התגובה,

למשפט הזה: "התעוזה הייתה תמיד מלווה בחוסר יציבות בחיים וכרגע אני זקוקה לזה מאוד" - אני אישית הכי מתחברת.
יש משהו ביציבות בשגרה שנותן לפחות את ההרגשה של שלווה.
לפעמים חוסר היציבות בחיים יכול להוריד אותך נפשית כל כך למטה...
בכל מקרה מאחלת לך לשמור על תחושת היציבות הזו ובעתיד לשלב אותה עם קצת תעוזה ודברים חדשים

לשופינג אני כמעט בכלל לא מתחברת! אלא אם זה שופינג של קומיקסים שלא עשיתי כבר שנים או שופינג בכנס של מד"ב פנטזיה כלשהו (אייקון למשל לאלה שמכירים).
לגבי הטיפוח - אני מבינה איך זה כן דרך חיים אבל אני לא הצלחתי להתמיד בלהשקיע בזה, מריחת הקרמים למשל החזיקה אצלי חודש אולי חודשיים.
אבל מהצד אני מעריצה את היכולת להשקיע בזה

 

[שוש אור]

אוהבת, לא אוהבת

אוהבת בי את השריטה שלי,
את הראש ה"משוגע" שלי שמאפשר לי להיות בדיוק מי שאני,
פרועה, שובבה, רצינית ואחראית - הכל בהתאם לצורך ולנסיבות.
אם היה מישהו מנסה 'לתקן' אותי זה היה 'מקלקל' אותי והייתי הופכת להיות עוד אדם משעמם,
והייתי משעממת את עצמי למוות.
אז, ככה, אני, בדיוק ככה, בלי שום שינוי

לא אוהבת בי את האמון המלא שאני נותנת באנשים,
עד שאני 'אוכלת אותה'
ובכל זאת, לא מצליחה להשתנות.
תמיד רואה את הטוב במי שמולי, קודם את הטוב, ואז ... סטירה מצלצלת והתעוררות.
אבל אחרי שמועלים באמון שלי .... לעולם לא יחזור להיות כמו בהתחלה.

וש עוד הרבה אבל אז ייגמר המקום בתפוז

 

[יחפהבפארק]

אני אנסה הבוקר הזה לענות על זה

אתמול היה יום מטורף בדיוק מהסיבות שאני אוהבת אצלי ושונאת אצלי כאחת.
קודם כל אני אתחיל ואומר שאני לא יכולה לשנות אצלי שום דבר. גם אם הייתי נורא רוצה. החיים שלי עברו כל כך הרבה עליות ומורדות, כל כך הרבה תהליכים ושיפורים, עד כי הגעתי למצב שבו אני משלימה עם מה שאני. כלומר גם עם הדברים שאני לא ממש אוהבת בי.

אני אתחיל דווקא עם הדברים שאני לא אוהבת בי.
אני לא אוהבת כשאני מתחילה להתקרבן ולרחם על עצמי. זה מטריף אותי. הייתי רוצה לעמוד על רגליי האחוריות ולהשיב מלחמה ובמקום זאת אני בולעת את לשוני וכבודי ומתחילה להתקרבן בבחינת למה עושים לי את זה, זה לא מגיע לי, אחרי כל מה שעשיתי בשבילו או בשבילה... אבל כנראה שזאת תכונה שאני לא אצליח לשנות. אני פשוט אמשיך לאכול את הלב ברגע שלא אקבל את מה שמגיע לי ומן הסתם אמשיך לקטר עד יומי האחרון.
דבר נוסף שאני לא אוהבת בי זה את הוותרנות. תמיד אני מוותרת גם כשאני צודקת. יאללה שיהיה. תרוויח או תרוויחי. מצד אחד זה נראה או נשמע כהתנשאות, אבל מצד שני אני באמת כזאת. אני מוותרת לכולם ולא משנה על מה מדובר, בין אם זה עם הבעל, הילדים, אחותי או אחי. בסוף אני אומרת את/ה צודק/ת. הלוואי והייתי יודעת לעמוד על שלי. לא לוותר. לחכות שמישהו אחר יישבר. אבל כמו שאמרתי בהתחלה. אין מצב. זה מה יש.
שמתי לב גם בתקופה האחרונה שווכחנות מאוד מתישה אותי. גם אם אני צודקת באלף אחוז, אין לי כוח לוויכוחים אין סופיים. זה מתיש אותי. לדוגמא, ויכוח אחרון עם הנכד שלי בן ה-11 על הצורך בניקיון הבית. לדעתו (הוא ווכחן בלתי נלאה) אין צורך לנקות פינות בבית. צריך לשטוף רק את מרכז הסלון שייראה נקי. כל הלכלוך מתחת לשידה או הספה, יכול להישאר שם כי זה לא מפריע לאף אחד. אז לך תתווכח עם ילד בן 11 שלומד מדעים ויש לו את כל האנרגיות הדרושות לוויכוח בן 11 שעות. אני לא מסוגלת. בסוף צרחתי עליו תוך כדי איום בעונש שהוא לא יכול לעמוד בו, קרי לא לבוא אליי מתי שמתחשק לו, ואז הוא הפסיק את הוויכוח.
לגבי הדברים שאני אוהבת בי, ממממ השאלה היא קשה, כי תכלס אני אוהבת בי את מה שאנשים רואים בי כמשהו יפה או טוב. בין אם זאת הסלחנות שלי, ובין אם זאת הסבלנות שלי, ובין אם זאת יכולת הנתינה הבלתי נגמרת שלי. אני תמיד אעמוד ואעזור למי שיבקש את עזרתי. חוץ מזה אני באמת לא כל כך יודעת מה להגיד לטובתי

 

[יחפהבפארק]

רק רציתי להוסיף עוד משהו

שאני מאוד אמביוולנטית אליו וזאת העובדה שאני לא משלימה עם מצבי הגופני.
אני לא יודעת אם זה טוב או רע. מצד אחד אני רוצה להשלים עם המצב בבחינת זהו זה וקבלי את זה. ומצד שני אני לא יכולה לראות את עצמי מוגבלת פיזית שחייבת עזרה בבית ולא יכולה לעשות הכל לבד. גם התחושה הזאת שאני הולכת לסופר ואו לכל מקום אחר ואני הולכת עם צווארון או סתם בקושי מחזיקה את הראש, אז באמת קשה לי עם זה. אני מסרבת להשלים עם רוע הגזירה. לא יודעת אם זה טוב להשלים עם זה או להתנגד לזה. כי זה די מתיש אותי האמת.