זהו נוסח הכלל:
"דרך המלך לגזירת צורות הזוגי היא מצורות היחיד, כגון רַגְלַיִם, שְׂפָתַיִם, אַמָּתַיִם, נְקֻדָּתַיִם ועוד. עם זאת בעברית לתולדותיה מוכרות צורות זוגי שבבסיסן עומדת צורת ריבוי, כגון דְּלָתַיִם, לְחָיַיִם, טְפָחַיִם[1], לוּחוֹתַיִם, חוֹמוֹתַיִם. צורות על דרך זו מותרות, וחלקן אף אין נוהגת כנגדן צורה אחרת." לעניות דעתי, אם נתרגם את הכלל לשפה פחות נוקשה ויותר מובנת נקבל משהו כזה: "גזירת זוגי מצורת היחיד היא הדרך המקובלת, הנפוצה והמומלצת, אבל אם בא לכם לגוזרו מצורת הרבים, סחתין." נראה לי ש"הנחיה" כזו גורמת להיווצרות צורות זוגי כפולות לאותה מילה וחבל. הניסוחים הקודמים (ראה ישיבות רנג, רעא) היו הרבה יותר טובים.