שאלות

כי

שְׂפָתַיִם ולא שפותיים (שלא כמו חומותיים החריגה הנגזרת מצורת הרבים). תבדוק את הצורה הנוטה, ולפי זה תדע. צורת היחיד רגל - בנטייה: רַגְלי, בזוגי: רַגְליים צורת הרבים ׁ(שלוש רְגָלים) - בנטייה רְגָליו, בזוגי: רְגָליים (לא נכון).
 
זהו נוסח הכלל:

"דרך המלך לגזירת צורות הזוגי היא מצורות היחיד, כגון רַגְלַיִם, שְׂפָתַיִם, אַמָּתַיִם, נְקֻדָּתַיִם ועוד. עם זאת בעברית לתולדותיה מוכרות צורות זוגי שבבסיסן עומדת צורת ריבוי, כגון דְּלָתַיִם, לְחָיַיִם, טְפָחַיִם[1], לוּחוֹתַיִם, חוֹמוֹתַיִם. צורות על דרך זו מותרות, וחלקן אף אין נוהגת כנגדן צורה אחרת." לעניות דעתי, אם נתרגם את הכלל לשפה פחות נוקשה ויותר מובנת נקבל משהו כזה: "גזירת זוגי מצורת היחיד היא הדרך המקובלת, הנפוצה והמומלצת, אבל אם בא לכם לגוזרו מצורת הרבים, סחתין." נראה לי ש"הנחיה" כזו גורמת להיווצרות צורות זוגי כפולות לאותה מילה וחבל. הניסוחים הקודמים (ראה ישיבות רנג, רעא) היו הרבה יותר טובים.
 

Assiduous

New member
מדוע 2 נקרא שניים (או שתיים) ולא אחדתיים?

 
כי

הזוגי זו נטיה דיקדוקית מאוחרת מאשר הספירה והתוספת -ים- נוספה על הבסיס ש.נ כמו במילה יד-ידיים. &nbsp אני מקשר את הדברים הבאים להודעתך למעלה: תן דעתך שהמילה 1) שונה (עושה דבר שנית)ו-2) שונה (עושה דבר אחרת) מקורם אחד הוא על אף שבערבית יש שני עיצורים תחת השי"ן. מקבילה לכך ניתן לראות בשורש אח"ר, במשמעות אחרון כמו שונה 1 ובמשמעות אחר כמו שונה 2. &nbsp אם עלתה בלבך השאלה מדוע בשורש אח"ר אין עדות לפיצול דומה (למשל אחר מול אח'ר) תן דעתך שהמילים "אח" ו"אחז" גם מקבילותיהן בערבית הן עם אל"ף וחי"ת "מלוכלכת". כלומר הצימוד בין אותיות גרוניות מוגבל יותר. &nbsp לענ"ד עיקרון קדמות השוני הוא לא מדוייק, כפי שהיום פניה של העברית להפרדה בין שתי פונמות f ו-p (הגיית מקפצה מול לקפוץ ועוד יותר מול "לקפוץ את ידך"). או הפועל "לככב". &nbsp &nbsp &nbsp
 

Assiduous

New member
על מה

אתה מבסס את האמירה שהזוגי זו נטיה דקדוקית מאוחרת מאשר הספירה?
 
הגיון

זה לא נשמע לך הגיוני? אם שמת סימן בסופי מילים כדי שייצג הכפלה ודאי ידעת לספור לפחות עד 2 (לא ספירה בעלמא אלא ספירה=קביעת כמות). &nbsp &nbsp
 

Assiduous

New member
מה ההבדל בין שאֵלה לשאִילה?

ואני לא מדבר על הבחנות חדשות אם קיימות בעברית החדשה, אלא שאלתי עוסקת בעברית הקלאסית נטו.
 
למה אתה לא עונה?

זו שאלה. &nbsp אני יכול לקבל את המחשב שלך? אחזיר לך אותו מחר. זו שאילה.
 

trilliane

Well-known member
מנהל
בדוק במילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון

 
הבנתי. כלומר רצית להבין האם יש משמעות בלשון חז"ל בין

שאלה לשאילה בהקשר של בקשת מידע או בקשת חפץ וכדומה.
 
בתנ"ך - שאלה

בלשון חכמים תמצא הרבה "שאילה" אך גם "שאלה" והמשמעות דומה כנראה (נשאלה שאילה מי גדול - תלמוד או מעשה). ואולי זו שאלה (שאילה) של עדי נוסח.
 

Assiduous

New member
איך שיפוע הפך לשיפוי בלשון חז"ל? (או ההפך...)

מצאתי בלשון חז"ל מקרה מעניין שבו שיפוע הופך לשיפוי. בדקתי במילון ספיר (שיפוי) וגם משמעות זאת מופיעה. מה ההסבר לתופעה (ע>י) והאם יש מקרים דומים נוספים?
 

Assiduous

New member
תודה איתי. האם ידועים לך מקרים נוספים דומים?

(או שמדובר במקרה בודד ויחיד יוצא דופן)
 
ראשית

גם במקרה הנוכחי לא בטוח שאכן שיפוי נגזר משיפוע. זו השערה הגיונית אבל לא ודאית. לגופה של שאלתך, אם אתה מדבר על מילים במקשל המסוים הזה, לא עולות בדעתי כרגע (זה לא אומר שאין). אם אתה מדבר באופן כללי על נשילת עי"ן סופית, אז אתה בטח מכיר את ישוע > ישו וכיוצא באלה.
 
למעלה