שאלות בנוגע לעצמי
לא ממש יודעת ממה להתחיל... עיינתי מעט במאמרי הפורום, כיוון שחיפשתי מידע שיאפשר לי להבין דברים שמלווים אותי שנים רבות, וכעת אני מצוייה במעין צומת דרכים כזו, ורוצה בכל מאודי לצלוח אותה, אך לא ממש בטוחה שיכולה. אספר קצת על עצמי: מאז ילדותי יש לי כל מיני "הפרעות" שעד שלא קראתי בפורום מקביל (חינוך לגיל הרך) שהן הפרעות- לא ייחסתי להן חשיבות, משהו בבחינת "ככה זה אצלי". העיקריות (וכולן- מאז שאני זוכרת את עצמי): * תפרים של הבגדים- בעיקר הגרביים. תמיד אני מסדרת אותם שישבו ב ד י ו ק עם התפר על המילימטר המדוייק. * סובלת בגרביונים, ובכלל- לא מסוגלת ללבוש יותר משתי שכבות, וגם זה מחוסר ברירה כי אני אחת שקר לה תמיד. * (עד שלא קראתי במאמר ראיתי בזו יתרון, אך בהקשר הזה אני מבינה את החיסרון
ערה לכל רחש. באופן כללי- השמיעה שלי דווקא חלשה יחסית, פעמים רבות אני נאלצת לבקש לחזור על משפט שנאמר לי, ועם זאת- כל רשרוש אני שומעת: מישהו התרומם או התיישב בחדר השני, עומד לצאת מן האמבטיה, הילד התהפך במיטה, אני פשוט מודעת לכל רחש בסביבתי. חייתי שלוש שנים בעיר (לאחר ילדות כפרית) ופשוט השתגעתי... * והבעייתית והמוזרה שלי: ל א מ ס ו ג ל ת לסבול שיושבים לי על השמיכה כשאני מכוסה בה. אפילו לא על הקצה. בטח שלא יותר ויותר מזה. וכששוכבים עליה לכל האורך......... תחושותיי במצב כזה נעות בין הפרעה מהגבלת התנועה עד לתחושת מחנק קשה בכל הגוף. סיפור לדוג': לפני מס' שנים בן זוגי רצה להשתובב עמי ותפס אותי מכוסה ונשכב עליי עם חיבוק דב, ככה מעל לשמיכה. גם עכשיו, עם ההזכרות, עולות לי דמעות (!). פשוט נכנסתי להיסטריה. הרגשתי כמו בצינוק איום... לא סתם כך, אלא כאילו כל תא בגופי חבוש במין צינוק כזה... נשמע מטורף, אני יודעת, אבל זה ממש כך. עוד על עצמי: מאז ומתמיד הייתי תלמידה איומה. לא מסוגלת להקשיב, לשבת בשקט, להתרכז לחלוטין בשיעור. אני לא היפראקטיבית. זה אפילו לא הדבר האחרון שניתן לומר עליי... לעומת זאת, תמיד היו לי ציונים מעולים. וכעת למעלותיי (
) : יש לי זיכרון מעולה (מצד אחד זוכרת הכל- טלפונים, שמות, תאריכים, חומר לימוד, אך מצד שני- מתקשה בזכרון אירועים ותקופות, וגם לא זוכרת חלקים נרחבים מילדותי), חשיבה מהירה, קליטה טובה, אסוציאטיביות... באופן כללי ניתן לומר, שהכישורים שלי (כל אחד מוכשר במשהו) הם בתחום השכלי. בזמן שהייתי מציירת או משרבטת, מזמזמת לעצמי או סתם בוהה בחלון, הייתי גם מקשיבה למורה, ואם היה חסר לי חומר, בשיעור שלפני הבחינה שאלתי מחברת מחברה (שלי היו תמיד ריקות, אבל מעוצבות יופי...) וקראתי את כל החומר. בכל המבחנים הפסיכומטריים הללו (עם הצורות) נהניתי, תמיד הגשתי בין הראשונים וקיבלתי ציונים בין הגבוהים. פעמיים אובחנתי כמחוננת- בכתה ב' ובכתה ה', רק בשתי הפעמים היה ברור לכל שאין טעם להשקיע. אגב, כמו בנוגע ל"מופרעויות", גם בקשר ל"סגולות" מעולם לא ראיתי עצמי יוצאת דופן, שוב, "כזו אני" וזהו. עכשיו לבעיה בפניה אני ניצבת, אך לפניה תקציר הפרקים הקודמים: * בכתה ט' הועפתי מבית ספר בשל בעיות התנהגות (עם ממוצע תעודה לפני אחרונה- 90, בתעודה אחרונה לא היו לי ציונים כי לא ניגשתי לשום מבחן). * מבית הספר השני נשרתי בכתה י"א. * מהאקסטרני פרשתי לאחר שני קורסים. ומאז לא למדתי בשום מסגרת פורמאלית, אבל לומדת כל הזמן עם עצמי. כיום, אני באמצע קורס ראשון באוניברסיטה הפתוחה, בנושא שהוא אחד משלושה המעניינים אותי ביותר (בגדול ניתן לומר כי הכל מעניין אותי, פשוט הכל.). התחלתי במלוא המרץ, הציונים בעבודות מעולים, והנה אני שוב מתחילה לשקוע. בא לי לקרוא את כל היחידות של הקורס כאן ועכשיו, וגם לעשות את כל המטלות והעבודות, אבל משהו, לא נהיר לי מה, מפריע לי להתקדם. הלו"ז הקפדני? המסגרת שלא אני עיצבתי לעצמי? ועם זאת, מה יותר פתוח מן האו"פ? ושוב התסכול מעצמי, על שאיני מסוגלת לעמוד בדבר, על שאיני כובשת את היעדים שהצבתי לפניי, והפעם באמת שאין לי במי לתלות זאת, אלא בעצמי, בעצלותי, באופיי ה"רחפני", בחוסר המשמעת העצמית שלי... כל כך רוצה להצליח בקורס, אפילו יהיה זה היחיד והאחרון שאקח, אבל לפחות להצליח, שאוכל להוכיח לעצמי (אין בי שום רצון להוכיח לאף אחד אחר) שאני יכולה. אני מודעת ליכולותיי הנעלות, כל אחת ואחת מאינספור הפעמים בהן שמעתי את המשפט הנדוש "יש לך פוטנציאל כ-ל כך רב, למה את לא עושה איתו דבר?" הבנתי אותו לעומקו ולא כמחמאה, אך באמת לא הבנתי מה לא בסדר אתי, ומה אני יכולה לעשות כדי "לסדר" את עצמי. (לא יודעת אם זה הפורום המתאים או זה של תמיכה ל ADD, לא רציתי לכתוב שם כיוון שמעולם לא אובחנתי ולא הובחנתי ככזו, וכתבתי כאן בשל הזיקה לADD שנזכרת בעמוד הראשי, אך אם תראו לנכון להפנותני לשם לשם קבלת ייעוץ, פשוט אודה לכם על הקריאה הנאמנה ואעתיק הודעה זו לשם בלא כל בעיה.) תודה מראש, והתנצלות כנה על אורך היריעה...
לא ממש יודעת ממה להתחיל... עיינתי מעט במאמרי הפורום, כיוון שחיפשתי מידע שיאפשר לי להבין דברים שמלווים אותי שנים רבות, וכעת אני מצוייה במעין צומת דרכים כזו, ורוצה בכל מאודי לצלוח אותה, אך לא ממש בטוחה שיכולה. אספר קצת על עצמי: מאז ילדותי יש לי כל מיני "הפרעות" שעד שלא קראתי בפורום מקביל (חינוך לגיל הרך) שהן הפרעות- לא ייחסתי להן חשיבות, משהו בבחינת "ככה זה אצלי". העיקריות (וכולן- מאז שאני זוכרת את עצמי): * תפרים של הבגדים- בעיקר הגרביים. תמיד אני מסדרת אותם שישבו ב ד י ו ק עם התפר על המילימטר המדוייק. * סובלת בגרביונים, ובכלל- לא מסוגלת ללבוש יותר משתי שכבות, וגם זה מחוסר ברירה כי אני אחת שקר לה תמיד. * (עד שלא קראתי במאמר ראיתי בזו יתרון, אך בהקשר הזה אני מבינה את החיסרון
ערה לכל רחש. באופן כללי- השמיעה שלי דווקא חלשה יחסית, פעמים רבות אני נאלצת לבקש לחזור על משפט שנאמר לי, ועם זאת- כל רשרוש אני שומעת: מישהו התרומם או התיישב בחדר השני, עומד לצאת מן האמבטיה, הילד התהפך במיטה, אני פשוט מודעת לכל רחש בסביבתי. חייתי שלוש שנים בעיר (לאחר ילדות כפרית) ופשוט השתגעתי... * והבעייתית והמוזרה שלי: ל א מ ס ו ג ל ת לסבול שיושבים לי על השמיכה כשאני מכוסה בה. אפילו לא על הקצה. בטח שלא יותר ויותר מזה. וכששוכבים עליה לכל האורך......... תחושותיי במצב כזה נעות בין הפרעה מהגבלת התנועה עד לתחושת מחנק קשה בכל הגוף. סיפור לדוג': לפני מס' שנים בן זוגי רצה להשתובב עמי ותפס אותי מכוסה ונשכב עליי עם חיבוק דב, ככה מעל לשמיכה. גם עכשיו, עם ההזכרות, עולות לי דמעות (!). פשוט נכנסתי להיסטריה. הרגשתי כמו בצינוק איום... לא סתם כך, אלא כאילו כל תא בגופי חבוש במין צינוק כזה... נשמע מטורף, אני יודעת, אבל זה ממש כך. עוד על עצמי: מאז ומתמיד הייתי תלמידה איומה. לא מסוגלת להקשיב, לשבת בשקט, להתרכז לחלוטין בשיעור. אני לא היפראקטיבית. זה אפילו לא הדבר האחרון שניתן לומר עליי... לעומת זאת, תמיד היו לי ציונים מעולים. וכעת למעלותיי (