נעלמתי לחצי יום, ומה נהיה...
אז ככה, אני מסכימה שעם סבתא אחרת, התסריט היה: הייתי מתייעצת איתה, היא היתה בוחרה מה שטוב לה, אני הייתי נותנת מה שאני יכולה לתת, והיא היתה משלימה אם צריך. אבל, מה לעשות, המציאות היא אפשרות שאף אחד מכם לא העלה בדעתו. והיא פשוטה מאוד. סבתא שלי בקושי מתמצאת בעולם כמות שהוא. דוגמאות: היא 30 שנה בארץ, ובקושי יודעת עברית, היא זקוקה לניתוח קטרקט בעיניים ומסרבת לעשותו כי היא פוחדת מהמילה "ניתוח", היא זקוקה למכשיר שמיעה (שימנע את הצורך בכל המכשירים שהשירשור הזה מדבר עליהם) אבל היא לא מסוגלת להסתדר עם מכשירים זעירים, וכפתור on-off - מה אומר לכם, היא מצליחה להסתבך גם עם טלוויזיה דו-ערוצית. את מסכת האב"כ במלחמת המפרץ, היא "הסכימה" לשים רק אם לא נהדק את הרצועות. לעניין, אני מאוד מאוד אוהבת אותה, ברור לי שהיא לא עושה את הברדק הזה מרישעות. רחוק מזה. סבתא שלי היא באמת אישה של פעם, מעולם אחר, "עתיקה" לרע ולטוב (ויש גם טוב). אבל כאן כבר יש בעיה, והיא, שפעם בחודש כשהיא לא עונה לטלפון המשפחה כולה נכנסת לסרט. אז אתכם שיתפתי בצד היותר אנוכי של הסיפור. כן, כן, הגברת הצילצול היא בשבילנו. לא בשבילה. כדי שלא נזמין פורץ ומד"א כל פעם שהיא לא שומעת את הצילצול, ואמא שלי תשקשק שעה מפחד מהגרוע מכל. ובמחשבה שניה, זה בעצם בשבילה - אם נגביר את הצילצול, נדע חלילה להזמין אותם *מייד* כשהיא לא עונה, ולא בעיכוב של שעה... מקווה שהסברתי יותר טוב, שחר.