וואו הבוקר בעודי מאזינה
למוסיקה בערוץ 33 בטלויזיה, תוכנית שמוקדשת לשירים ישנים מסרטים בערבית, עלתה בליבי תחושה של אי נוחות מסוימת, ביחד עם העונג שבשמיעת שדייה, חלים, פריד ועוד ענקי הדור. כן, בימים אלה שאנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה, כן זה קשה, זה מעיב על ההנאה התמימה, הטהורה. המוסיקה היא מעל לכל, היא חוצה גבולות, לאום ודת וקשה לי למחוק ולבטל את אהבתי ותשוקתי ושמחתי בשמיעת מוסיקה בערבית. ואין לזה שום קשר למלחמה הנוראית הזאת שמתנהלת כבר אלפי שנה בינינו היהודים לבין העולם כולו. שכן מלחמת קיומינו היא לא רק נגד ארצות ערב, אלא כנגד כמעט כל עם ועם שקם בתקופה זו או אחרת, כבר אלפי שנה, בעצם מאז שהעם היהודי התגבש והוכר כזהות עצמאית. אז, לא נשמע יותר מוסיקה בשפה הגרמנית? האיטלקית? האנגלית? הרי הבריטים שלטו כאן בארץ והם לא "אהבו" אותנו היהודים והיו בעד הערבים, אז מה, לא נדבר יותר בשפה האנגלית? לעולמי עד? לכן שוב, אין קשר בין שפה, מוסיקה ותרבות לבין מלחמת קיומינו!