שלחתי לך בזמנו את התשובה הזו:
הבדל גדול ישנו בין "שבירת האדם" לבין "שפלות האדם". שפלות, באה מתוך הסתכלות האדם בגדלות הבורא - שממילא, נמצא האדם כאפס ואין לעומתו, ודווקא מתוך כך רבה גדולתו וחשיבותו של האדם, מתוך שהקב"ה, הגדול, שמלוא כל הארץ כבודו וברוח פיו כל צבא השמים נעשו, מייחס חשיבות שכזו לכל תנועה ותנועה רוחנית שלו. אכן. זוהי שפלות האדם: "אני אין ואפס לעומת הבורא". ו"שברון לב". לב נשבר המצפה, מייחל, מקווה ורוצה עוד ועוד להתקרב לבוראו. אולם, היות ושברון לב קרוב משפחה מדרגה ראשונה הוא של העצבות - הפסולה מכל וכל, אמר רבינו: יעשה אדם שעה אחת ביום התבודדות, בה ימצה את ליבו הנשבר - ושאר כל היום יהיה בשמחה! שמחה זו, שבלעדיה לא שייך לעבוד את ה'; לא שייך לעלות בדרגות הסולם הרוחני. ואיך מגיעים לשמחה? אפילו ע"י השתטות ("מילתא דשטותא") בגבולות הטעם הטוב, כמובן, ובלא שום פגיעה משום סוג בסובבים. והשילוב הזה, של "שפלות האדם" בעיני עצמו, תוך ידיעתו את "גדולת האדם", בעל הבחירה, בעיני בוראו, היא היא הדרך בה צריך האדם ללכת: ליבו יהא שבור, בבחינת "איה מקום כבודו" - איני קורב אליו דיי, והוא יהא שמח, בחינת "מלא כל הארץ כבודו" - כל תנועה ותנועה שלי חשובים אצל בורא עולם לאין ערוך. בבחינת: "החסיד, צהלתו בפניו ודאגתו בליבו". הוא בשמחה, מהותו בשמחה - וכל ישותו אומרת שמחה: שבראנו לכבודו, לגדל שמו ולעבדו, שהבדילנו מן הטועים, ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכינו. ודאגתו - שברונו - בליבו בלבד. ליבו נשבר מחמת שהוא יודע פחיתות עצמו ביחס לבורא, וכמה רחוק הוא עדיין מבוראו. גם שבירת האדם יש בברסלב: מלחמה עזה הוכרזה על "שבירה" כמשמעה. אדם שבור, אינו עובד את ה' כראוי. שבירה זו שמביאתו לידי עצבות, מחסום אדיר היא בינו ובין בוראו. שבירה שכזו פסולה היא לחלוטין. אין כמוה להרוס את האדם ולרחקו מבוראו. אולם אני מניח שלא לשבירה זו התכוונת, כי אם ל"שברון לב" ו"שפלות האדם", אליהם התייחסתי בחלקה הראשון של תשובתי.
