מעין יקרה. שוב, המחלה היא חלק ממך
יחד עם כל ההשלכות. א ב ל זה לא מה שמגדיר אותך כאשה, כאדם ולכן את לא צריכה ללכת ולספר כאילו זה הדבר העיקרי בחייך. יש הרבה אנשים שסובלים ממחלות כרוניות ולא רצו לספר על זה בפגישות ראשונות, כי זה לא האישיו הבולט בחייהם. אני מסתובבת עם מזרקי אינסולין מגיל מאוד צעיר, עוד לפני האנדו' ותאמיני לי שאם את יוצאת עם מישהו לדייט זה הרבה יותר בולט מהאנדו' בעיקר שלפני כל ביס את צריכה לתקוע לעצמך מזרק ביד ולהסביר ל"נפגש" הנוכחי שאם את מתחילה להיות מבולבלת או מוזרה, שידחוף לך סוכריה לפה..וכמובן צריכה לצייד אותו בסוכריות..ולמצוא אלף תירוצים למה לא כדי לא לקנות לך גלידה או שוקולד. ויודעת מה? אף אחד כמעט לא ידע מזה, גם לא הנפגשים
, כי פשוט לא התחשק לי לשתף אותם ולא הרגשתי שיש להם את הזכות לדעת עליי את הדברים האינטימיים ביותר. גם האנדו' והשלכוותיו, לא מצדיק כזו הישפכות על ההתחלה. אולי תחשבי שסכרת פחות משמעותית אבל שתדעי לך שדוקא בגלל שהיא מוכרת, אנשים נורא נרתעים מזה. כבר נתקלתי ממישהו שביקש ממני לא להזריק ליד אנשים (ומה לעשות שזה כבר רגיל לי..) כדי שלא יחשבו שאני נרקומנית. ואיזה אמא של מישהו עם "לב רחב במיוחד" ששאלה בתמימות פולנית מה הסיכויים שזה יעבור לילדים שלי..אמרתי לך 50% אז היא אמרה לי שכדאי אולי, כדי לעצור את התפשטות המחלה, שאאמץ..תאמיני לי שצחקתי. מעניני-אין לזה סוף..אז תפסיקי לחשוב איך את מצדיקה את עצמך ומחלתך בפני כל בחור חדש שאת פוגשת-את אדם וזה יותר חשוב. אחרי שאת נמצאת חודשיים שלושה עם בחור והוא מראה סימנים של בן אנוש-אז תשתפי..אבל לא לפני.
