קפתקפתקפתקפתקפתקפתקפת
כל היום וכל הלילה אתם ממלמלים את שמי, כמו חבורת אדיפלים תלותיים, ואז בהבזקי חרטה ובושה, מביאים איזה ניאוץ והכפשה, סינקופטי. יענו, מנתצים את מושא החיקוי שלכם, כאילו שזה יעזור לכם לפתח בלוטת אישיות. זה לא. בלעדי אתם כלום. אפס. זירו. נאדה. נישט. גורנישט. ניינטה. לעניות דעתי, אתם צריכים להודות לי מדי יום, אחת לשעה, בתפילות ותשורות, במנחות ותנוחות כריעה מגוונות, על שאני בכלל קיימת וכמובן על זה שפתחתי לכם פורום מאתגר כל כך שבו אתם יכולים להסתופף, במקום ללכת הביתה לאשתכם המעצבנת. לא את, לריסה, את אשתך המעצבנת של עצמך. עיסקת חבילה, 1 + 1.