ניסיתי לרוץ בכרמים. באמת.
לבשתי שמלה לבנה, נסעתי בכוונה לקיבוץ (השקעה בפני עצמה), והתחלתי לשוטט בכרמים. אף אחד לא היה שם. והיה חם. מחליא כמה שהיה חם. כל נקבובית בגופי הזיעה. זה היה נורא. ונשרפתי בכתפיים, גם. בכל אופן, בשלב מסוים התיישבתי על סלע והתחלתי לבכות. בעוד אני בוכה שמעתי רעש מאחורי. ושם הוא היה. קיבוצניק חביב שברך אותי ב"שלום" חגיגי. "נו, אז מה? אני חוטף אותך?", שאל בחיוך. חמש שיניים, כמדומני, היו חסרות לו. הוא לבש מכנסונים וכובע מזויף של שיקאגו בולס שכנראה קנה בשוק הכרמל באחת הגיחות לתל אביב. "אה.. לא. אני כאן כדי לבקר את דודה שלי. תודה. שלום", השבתי. וכך הסתיימה חוויית השבועות שלי. עדיף למצוא אנשים חדשים בצינורות המקובלים, כנראה.