ואצלי:נישאתי אחרי 14 שנה שאיבדתי
את אמי. הובילו אותי לחופה דודתי-אחות אמי,וחמותי. מה שהצר את לבי זה שאבי לא הוביל את בעלי מכיוון שההלכה דורשת שזוג נשוי יוביל את החתן והכלה.כלומר בני הזוג של הנשים שהובילו אותי. מבחינתי היה בזה הרבה מן העלבון,אבי-זה שגידל אותי,שדאג לי פיזית ורגשית,היה ער ורגיש לגידול של שתי בנות הגדלות ללא אם,הוא שהיה חוזר מהעבודה ועומד המטבח לבשל לנו,שיהיה לנו אוכל חם,שתהיה לנו החמימות של הבית-גם אם היא נעדרת בדמות אם-הוא הוא היה צריך לקחת חלק בהובלה לחופה. עלי לציין שרק אותי זה הרגיז ככה,הוא אמר לי"עזבי,נו,אלו החוקים,למה להתעצבן?". בטח שהיה קשה ביום כזה ללא אמא לידי,אבל החוסר הענקי הזה הורגש יותר בחריפות דוקא יום קודם-בביקור במקווה. הטקס הזה - שהוא כל כך נשי ואינטימי מאוד חידד לי את החוסר בה.אבל בכל זאת היה מרגש וחויה שזכורה לי מאוד לטוב.דודתי-אחות אמי,שהיתה החברה הכי טובה של אמי לכל אורך חייה,היתה שם,אז זה קצת כמו שאמא היתה שם בכל זאת. בקשר לחמותי: עלי לציין שמרגע שנכנסתי לביתם הביתה מיד חמותי אמרה לי"אני יודעת שאין תחליף לאמא,אבל אני מצדי אתן לך תמיד להרגיש חום ואהבה אצלנו".ויש לציין-שהם עמדו במילה שלהם במלואה! תמיד עוטפים בחום,באהבה ללא סייג וללא תנאים,עזרו לי המון עם הילדים כשהיו קטנים. אבל מה שאני לא יכולה לעשות איתה וזה חסר לי: הביחד הזה,שיחות נפש,שיחות מלב אל לב,נו...דברים של אמא ובת.
