שאלה.

[תמימו]

שאלה.

פעם חשבתי שימי הולדת הם הכי קשים, ימי הולדת שלהם. עכשיו אני חושבת שאולי זה היום שבו הם הלכו. איך זה בשבילכם? מתי הם חסרים הכי הרבה? מתי הכי קשה?

 

[רעוּת]

לא יודעת..

אני חושבת שביום שהוא מת הכי קשה...כל שנה זה אחרת

 

[לונה..]

בעיניי

זה לא יום ההולדת וזה גם לא יום.. הדין

לדעתי, הימים האלו מזכירים אותם ואת זה שהם אינם. וזה עוד בסדר, מתרגלים איכשהו (לפחות אצלי). לי הכי קשה כשאני רואה את דודה שלי (אחותה). כשאני פותחת אלבומים. כשאני מוצאת דברים שהיו שייכים לה. כשאני רואה אמהות, בעיקר ליד גני ילדים. לא יודעת למה, כשאני רואה אותן ממתינות בשערים של הגן זה יותר צובט לי. גם כשאני רואה קלטות וידאו שלנו, או פוגשת אנשים שהכירו אותה. בעקרון, כל מה שמזכיר לי את מי שהיא היתה פעם. זה גם לא קושי של התפרקות ובכי וכאלה. זה פשוט... מין געגוע שכזה. אפילו יום האם לא מבאס אותי עד כדי כך (אגב, אני לא קונה את הבולשיט של יום המשפחה, יום האם זה יום האם, אם הם כל כך מודאגים לגבי שאר בני המשפחה, שימציאו יום האב ויום האח ויום האחות ויום הבת דודה של הסבתא של השכנה מצדי).

 

[באפלה]

לי קשה שאני ביום שבו הוא נפטר וביומולדת שלו .. ובחגים. בימולדת שלי.. במועדון שאני רואה חברה צעירים וחושבת למה הוא לא איתנו..

 

[danielaph]

תשובה לתמימו

אני חושבת שהכי קשה זה דווקא ביום ההולדת שלי, זהו יום שהיה אמור להיות שמח ואיך אפשר איך אפשר להמשיך להתבגר לבד בלעשיו?