זלמן הגדול
New member
שאלה ###
תגידו, בהישרדות 2, בפרק שמעיפים את קימי, למי היא הצביעה
תגידו, בהישרדות 2, בפרק שמעיפים את קימי, למי היא הצביעה
שאלה ###
- פותח הנושא זלמן הגדול
- פורסם בתאריך
amitooshacham
New member
ברוך השב! ../images/Emo13.gif
חח איזה חמודים אתם ../images/Emo13.gif קצת חוויות..
באוטובוס היה ממש ממש כיף, כל הזמן שרנו שירים, עשינו שמח... יומיים ראשונים טיילנו בורשה, בית קברות יהודי, חומת הגטו... ארוחות הערב היה סבבה, לקחו אותנו למסעדות פאר וזה... היינו בבית היתומים של קורצ'אק, ביום השלישי כל הסבבה התפוצץ בפרצוף כשהגענו למחנה ההשמדה מיידאנק. היתה לנו אשת עדות ממש חמודה, ששרדה את טרבלינקה, מיידאנק ואושוויץ. במיידאנק היה קשה לדמיין מה היה שם, למרות שכשעמדנו מול השער נשמעו שתי צרחות מקפיאות דם מהבתים בסביבה, וזה היה ממש מצמרר. ביקרנו במחנה, שמענו עדות של אשת העדות... היא כתבה ספר שירים על קורותיה בשואה, והקריאה כל טקס או עדות שיר אחד. אבל היא הקריאה עם המון רגש, צעקה חלק מהמילים וזה היה מאוד מרגש. במיידאנק בתא הגזים, היו שני דברים ממש מצמררים- כתמים כחולים על התיקרה (הצבע של הגז בו השתמשו היה כחול), ועל אחד הקירות- סימני ציפורניים, שבטח יהודי או יהודיה תפסו את הקיר בזמן שגססו ונפלו ארצה. היה שם גם ביתן עם אלפי נעלים, ואולי גם יותר, ומסגרת עם שיערות. עברנו במשרפה, ובהר האפר שבטח כולם מכירים מתמונות, ועשינו שם טקס. יום אחרי זה, יום שבת, היינו בין השאר בבורות הירי, שם כולם היו קרובים לשבירה. גם שם היה טקס. ביום ראשון נתנו לנו אתנחתא מהזוועות, וביקרנו במכרות מלח, שיש שם פסלים מדהימים שעשויים ממלח וכאלה, ומאוחר יותר נסענו (כל פעם שאני אומר "נסענו" זה יכול להיות כמה שעות טובות...) לעיירת הנופש זאקופאנה. בדרך לשם התחיל שלג כבד, וירדנו מהאוטובוס להפסקה, שם התחלנו לעשות מלחמות שלג וזה, והיה ממש כיף. בזאקופאנה היה מינוס 3 מעלות, אבל היינו לבושים טוב טוב. עשינו המון קניות, ומשם נסענו לארוחת ערב במסעדת פולקלור, שהיו שם ריקודי עם פולנים וזה... ראינו שם משלחת מבריטניה, שבמקרה האיש עדות שלהם היה חבר של חבר של האשת עדות שלנו, ושניהם באו מאותה עיר מסתבר, והם דיברו וזה. אחרי זה ניגשנו לבריטים כולנו, ודיברנו איתם המון. התברר לנו שהם הגיעו באותו יום לשלושה ימים, ויום למחרת הם יבקרו באושוויץ. יום למחרת, יום שני- אושוויץ. כולם בוכים באושוויץ. נכנסנו עם דגלי ישראל (אני התעקשתי להיות זה שמחזיק את הדגל באושוויץ), דרך השער המפורסם עליו כתוב "ארבייט מאכט פריי"- העבודה משחררת. הגענו לבלוק שנקרא "הבלוק היהודי". בכניסה נעמדה מרים, אשת העדות שלנו, עם חבילת נרות חנוכה ביד אחת, ונר חנוכה דלוק ביד השניה. נכנסנו אחד אחד לביתן החשוך, כשכל אחד שנכנס לוקח נר ממרים ומדליק אותו מהנר שלה. נכנסנו, ובמרכז החדר החשוך היה ריבוע זכוכית על הריצפה, מתחתיו מגן דוד מברזל ושברי אבן, ומעליו ורד. כל אחד שהגיע לשם שם על הזכוכית את הנר שלו, והתיישב. כשכולם התיישבו, נכנסה מרים, הדליקה נר נשמה למשפחתה ולכל קהילת ביאליסטוק (העיירה שלה). אחריה, אחד אחד הדליקו אנשים מהמשלחת נרות נשמה, והקריאו רשימת שמות של בני משפחתם שנספו (את הרשימה אמרו לנו מראש להביא מהבית). כל אחד נשבא באמצע הרשימה שלו והתחיל לבכות. אחרי זה יצאנו החוצה (תזכורת- הכל מכוסה בשלג). הלכנו לבלוק 10- הבלוק של מנגלה ימח שמו, והבלוק שלידו- "בית המשפט", שביניהם יש איזה 5 עמודים בגובה בניין שעליהם נתלו אנשים כאמצעי ענישה (ואני מתכוון- נתלו- במשמעות המילולית- ידיהם נקשרו בחבל, והחבל נתלה על וו קטן בראש העמוד. להזכירכם- קור מקפיא). זה המקום להזכיר את המדריכה הענקית שלנו, שהיתה ממש ממש טובה. כאן התגלה כמה טובה המשלחת שלנו גם- כל אחד שנשבר והתחיל לבכות, באו אנשים מהמשלחת מכל כיוון, גם כאלה שלא מכירים אותו- לנחם אותו, להציע חיבוק או יד. אחרי אושוויץ 1 חזרנו לאוטובוס דוממים, משם נסענו לאושוויץ 2- בירקנאו, דרך מגדל השמירה המפורסם עם מסילת הרכבת. (תמונות בפורום בקרוב). אם אושוויץ היה עם בניינים וזה- הרי שבירקנאו היה פתוח לרוח פרצים ולשלג. הקור היה מקפיא- מינוס 10 מעלות, אולי אפילו פחות. לאחר עדות של מרים, המשכנו ללכת, קופאים בקור המקפיא, ואחת מחברות המשלחת חטפה כוויות קור ברגליים, לא יכלה ללכת ונלקחה חזרה לאוטובוס. זה המקום להזכיר את חברה של סבתא שלי, ניצולת אושוויץ (החברה, לא הסבתא), שהוכרחה לעמוד עירומה בקור המקפיא יחד עם שורת יהודים, יותר מיום ולילה שלמים. מי שנפל- ירו בו. כאן חשבתי- אני לא הייתי שורד במקום הזה שעתיים- איך אנשים שרדו בו 6 שנים? אני הייתי עם 6 שכבות חמות ותרמיות, איך אנשים שרדו פה ערומים? הגענו לשרידי המשרפות המפוצצות, ושם ערכנו טקס נוסף. ביום האחרון למסע התברר לי, שהחורף הזה הוא הקר ביותר בפולין מזה 110 שנים. משם נסענו לקראקוב. היה אמור להיות לנו מפגש עם חסידת אומות עולם, אבל היא היתה חולה ולא יכלה להגיע, וזה ממש חבל- כי חסידי אומות עולם מתמעטים בקצב אפילו יותר גדול מהניצולים עצמם (אם כדי להיות ניצול היה אפשר להיות בזמן השואה גם בן 3, כדי להיות חסיד אומות עולם היו צריכים להיות נגיד לפחות בני 15 או 20). ביום שלישי, ביקרנו במחנה פלאשוב, ממנו נשארה רק אנדרטה. עשינו סיבוב בקראקוב- הרובע היהודי, חומת הגטו, מפעל שינדלר ועוד איזו חצר שבה צולמה סצנה מהסרט רשימת שינדלר (הסצנה בה כל היהודים זורקים מהמרפסות מזוודות, ואיזה נאצי בן 7 מדבר עם יהודיה בת 7 שהוא מכיר). היה לנו זמן חופשי לקניות באיזה כיכר, ואז נסענו לוארשה 7 שעות. בדרך ראינו את רשימת שינדלר- "היי, אנחנו היינו פה!". גם מחנה פלאשוב, אגב, מופיע בסרט (רק משוחזר, כי המחנה נהרס). יום רביעי נסענו לטרבלינקה, שם לא נשאר המחנה, רק אנדרטה, וים של 17 אלף אבנים- כל אבן מסמלת קהילה שנספתה בשואה. גם שם עשינו טקס. משם חזרנו לוארשה, ונסענו לאומשלגפלץ- כיכר השילוחים, אליו רוכזו יהודי ורשה וממנו נשלחו למחנות הריכוז / השמדה. נשארה שם רק אנדרטה. מהאומשלגפלץ הלכנו ברגל את מסלול הגבורה, שלידו כל כמה מטרים יש אבן זיכרון לאיש חשוב (קורצ'אק וכאלה), ובסוף המסלול- האנדרטה של רפפורט, לציון מרד גטו וארשה (אנדרטה זהה לאנדרטה שיש ביד ושם). שם נערך הטקס המסכם של המסע. נסענו לשדה התעופה, פרידות, עניינים... חזרתי הביתה היום, יום חמישי, בשלוש לפנות בוקר. לאורך כל המסע, באוטובוס, הקריאה המדריכה מכתבים, מספר הנקרא "יעד לא ידוע", שבו מתועדת התכתבות בין זוג חברים- יהודי אמריקני וגרמני בשנת 32-34. הספקנו לסיים את הספר עד סוף המסע. היום בערב התארגנו ל"פגישת מחזור" של המשלחת במסעדת אווזי, היה ממש כיף.
באוטובוס היה ממש ממש כיף, כל הזמן שרנו שירים, עשינו שמח... יומיים ראשונים טיילנו בורשה, בית קברות יהודי, חומת הגטו... ארוחות הערב היה סבבה, לקחו אותנו למסעדות פאר וזה... היינו בבית היתומים של קורצ'אק, ביום השלישי כל הסבבה התפוצץ בפרצוף כשהגענו למחנה ההשמדה מיידאנק. היתה לנו אשת עדות ממש חמודה, ששרדה את טרבלינקה, מיידאנק ואושוויץ. במיידאנק היה קשה לדמיין מה היה שם, למרות שכשעמדנו מול השער נשמעו שתי צרחות מקפיאות דם מהבתים בסביבה, וזה היה ממש מצמרר. ביקרנו במחנה, שמענו עדות של אשת העדות... היא כתבה ספר שירים על קורותיה בשואה, והקריאה כל טקס או עדות שיר אחד. אבל היא הקריאה עם המון רגש, צעקה חלק מהמילים וזה היה מאוד מרגש. במיידאנק בתא הגזים, היו שני דברים ממש מצמררים- כתמים כחולים על התיקרה (הצבע של הגז בו השתמשו היה כחול), ועל אחד הקירות- סימני ציפורניים, שבטח יהודי או יהודיה תפסו את הקיר בזמן שגססו ונפלו ארצה. היה שם גם ביתן עם אלפי נעלים, ואולי גם יותר, ומסגרת עם שיערות. עברנו במשרפה, ובהר האפר שבטח כולם מכירים מתמונות, ועשינו שם טקס. יום אחרי זה, יום שבת, היינו בין השאר בבורות הירי, שם כולם היו קרובים לשבירה. גם שם היה טקס. ביום ראשון נתנו לנו אתנחתא מהזוועות, וביקרנו במכרות מלח, שיש שם פסלים מדהימים שעשויים ממלח וכאלה, ומאוחר יותר נסענו (כל פעם שאני אומר "נסענו" זה יכול להיות כמה שעות טובות...) לעיירת הנופש זאקופאנה. בדרך לשם התחיל שלג כבד, וירדנו מהאוטובוס להפסקה, שם התחלנו לעשות מלחמות שלג וזה, והיה ממש כיף. בזאקופאנה היה מינוס 3 מעלות, אבל היינו לבושים טוב טוב. עשינו המון קניות, ומשם נסענו לארוחת ערב במסעדת פולקלור, שהיו שם ריקודי עם פולנים וזה... ראינו שם משלחת מבריטניה, שבמקרה האיש עדות שלהם היה חבר של חבר של האשת עדות שלנו, ושניהם באו מאותה עיר מסתבר, והם דיברו וזה. אחרי זה ניגשנו לבריטים כולנו, ודיברנו איתם המון. התברר לנו שהם הגיעו באותו יום לשלושה ימים, ויום למחרת הם יבקרו באושוויץ. יום למחרת, יום שני- אושוויץ. כולם בוכים באושוויץ. נכנסנו עם דגלי ישראל (אני התעקשתי להיות זה שמחזיק את הדגל באושוויץ), דרך השער המפורסם עליו כתוב "ארבייט מאכט פריי"- העבודה משחררת. הגענו לבלוק שנקרא "הבלוק היהודי". בכניסה נעמדה מרים, אשת העדות שלנו, עם חבילת נרות חנוכה ביד אחת, ונר חנוכה דלוק ביד השניה. נכנסנו אחד אחד לביתן החשוך, כשכל אחד שנכנס לוקח נר ממרים ומדליק אותו מהנר שלה. נכנסנו, ובמרכז החדר החשוך היה ריבוע זכוכית על הריצפה, מתחתיו מגן דוד מברזל ושברי אבן, ומעליו ורד. כל אחד שהגיע לשם שם על הזכוכית את הנר שלו, והתיישב. כשכולם התיישבו, נכנסה מרים, הדליקה נר נשמה למשפחתה ולכל קהילת ביאליסטוק (העיירה שלה). אחריה, אחד אחד הדליקו אנשים מהמשלחת נרות נשמה, והקריאו רשימת שמות של בני משפחתם שנספו (את הרשימה אמרו לנו מראש להביא מהבית). כל אחד נשבא באמצע הרשימה שלו והתחיל לבכות. אחרי זה יצאנו החוצה (תזכורת- הכל מכוסה בשלג). הלכנו לבלוק 10- הבלוק של מנגלה ימח שמו, והבלוק שלידו- "בית המשפט", שביניהם יש איזה 5 עמודים בגובה בניין שעליהם נתלו אנשים כאמצעי ענישה (ואני מתכוון- נתלו- במשמעות המילולית- ידיהם נקשרו בחבל, והחבל נתלה על וו קטן בראש העמוד. להזכירכם- קור מקפיא). זה המקום להזכיר את המדריכה הענקית שלנו, שהיתה ממש ממש טובה. כאן התגלה כמה טובה המשלחת שלנו גם- כל אחד שנשבר והתחיל לבכות, באו אנשים מהמשלחת מכל כיוון, גם כאלה שלא מכירים אותו- לנחם אותו, להציע חיבוק או יד. אחרי אושוויץ 1 חזרנו לאוטובוס דוממים, משם נסענו לאושוויץ 2- בירקנאו, דרך מגדל השמירה המפורסם עם מסילת הרכבת. (תמונות בפורום בקרוב). אם אושוויץ היה עם בניינים וזה- הרי שבירקנאו היה פתוח לרוח פרצים ולשלג. הקור היה מקפיא- מינוס 10 מעלות, אולי אפילו פחות. לאחר עדות של מרים, המשכנו ללכת, קופאים בקור המקפיא, ואחת מחברות המשלחת חטפה כוויות קור ברגליים, לא יכלה ללכת ונלקחה חזרה לאוטובוס. זה המקום להזכיר את חברה של סבתא שלי, ניצולת אושוויץ (החברה, לא הסבתא), שהוכרחה לעמוד עירומה בקור המקפיא יחד עם שורת יהודים, יותר מיום ולילה שלמים. מי שנפל- ירו בו. כאן חשבתי- אני לא הייתי שורד במקום הזה שעתיים- איך אנשים שרדו בו 6 שנים? אני הייתי עם 6 שכבות חמות ותרמיות, איך אנשים שרדו פה ערומים? הגענו לשרידי המשרפות המפוצצות, ושם ערכנו טקס נוסף. ביום האחרון למסע התברר לי, שהחורף הזה הוא הקר ביותר בפולין מזה 110 שנים. משם נסענו לקראקוב. היה אמור להיות לנו מפגש עם חסידת אומות עולם, אבל היא היתה חולה ולא יכלה להגיע, וזה ממש חבל- כי חסידי אומות עולם מתמעטים בקצב אפילו יותר גדול מהניצולים עצמם (אם כדי להיות ניצול היה אפשר להיות בזמן השואה גם בן 3, כדי להיות חסיד אומות עולם היו צריכים להיות נגיד לפחות בני 15 או 20). ביום שלישי, ביקרנו במחנה פלאשוב, ממנו נשארה רק אנדרטה. עשינו סיבוב בקראקוב- הרובע היהודי, חומת הגטו, מפעל שינדלר ועוד איזו חצר שבה צולמה סצנה מהסרט רשימת שינדלר (הסצנה בה כל היהודים זורקים מהמרפסות מזוודות, ואיזה נאצי בן 7 מדבר עם יהודיה בת 7 שהוא מכיר). היה לנו זמן חופשי לקניות באיזה כיכר, ואז נסענו לוארשה 7 שעות. בדרך ראינו את רשימת שינדלר- "היי, אנחנו היינו פה!". גם מחנה פלאשוב, אגב, מופיע בסרט (רק משוחזר, כי המחנה נהרס). יום רביעי נסענו לטרבלינקה, שם לא נשאר המחנה, רק אנדרטה, וים של 17 אלף אבנים- כל אבן מסמלת קהילה שנספתה בשואה. גם שם עשינו טקס. משם חזרנו לוארשה, ונסענו לאומשלגפלץ- כיכר השילוחים, אליו רוכזו יהודי ורשה וממנו נשלחו למחנות הריכוז / השמדה. נשארה שם רק אנדרטה. מהאומשלגפלץ הלכנו ברגל את מסלול הגבורה, שלידו כל כמה מטרים יש אבן זיכרון לאיש חשוב (קורצ'אק וכאלה), ובסוף המסלול- האנדרטה של רפפורט, לציון מרד גטו וארשה (אנדרטה זהה לאנדרטה שיש ביד ושם). שם נערך הטקס המסכם של המסע. נסענו לשדה התעופה, פרידות, עניינים... חזרתי הביתה היום, יום חמישי, בשלוש לפנות בוקר. לאורך כל המסע, באוטובוס, הקריאה המדריכה מכתבים, מספר הנקרא "יעד לא ידוע", שבו מתועדת התכתבות בין זוג חברים- יהודי אמריקני וגרמני בשנת 32-34. הספקנו לסיים את הספר עד סוף המסע. היום בערב התארגנו ל"פגישת מחזור" של המשלחת במסעדת אווזי, היה ממש כיף.
amitooshacham
New member
זה קצת? ../images/Emo12.gif ../images/Emo8.gif
חוויות מצמררות, אני לעולם לא הייתי עובר את זה בשלום..
חוויות מצמררות, אני לעולם לא הייתי עובר את זה בשלום..
באמת חוויות מדהימות,
אני שמחה שהמסע עבר בהצלחה.. תראה, כשאני קוראת את זה אני מרגישה בדיוק כמו עמית- איך לעזאזל אני אמורה לעבור את זה? אני בוכה מכל דבר ונשברת במהירות. בשיעורי היסטוריה על השואה בא לי להרוג אנשים שמפריעים, כי מבחינתי זה כמו פגיעה בנושא הזה, ואת זה אני לא יכולה לסבול. מאוד חשוב לי להשתתף במשלחת שלנו לפולין, אבל אני רק לא בטוחה שאני מסוגלת..
אני שמחה שהמסע עבר בהצלחה.. תראה, כשאני קוראת את זה אני מרגישה בדיוק כמו עמית- איך לעזאזל אני אמורה לעבור את זה? אני בוכה מכל דבר ונשברת במהירות. בשיעורי היסטוריה על השואה בא לי להרוג אנשים שמפריעים, כי מבחינתי זה כמו פגיעה בנושא הזה, ואת זה אני לא יכולה לסבול. מאוד חשוב לי להשתתף במשלחת שלנו לפולין, אבל אני רק לא בטוחה שאני מסוגלת..
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.