"מחלת נפש" אינה מחלה אחת אחידה. יש כל מיני מחלות. בלי קשר לאיזו מחלה מדובר, יכול להיות מצב בו לאדם יש תובנה למצבו ומצבים אחרים בהן אין לו תובנה. תובנה גם אינו דבר קבוע. יכולה להיות תקופה בו אין לו תובנה או שהתובנה חלקית ויותר מאוחר התובנה תהיה קיימת. גם במחלות שמעצם ההגדרה שלהם מאבדים את בוחן המציאות, יכולה עדיין להיות תובנה (חלקית או מלאה) במקרים מסויימים. אתן לך דוגמא: אדם פרנואידי, שמרגיש רדוף, שכל העולם מתנכל לו, כבר לא יכול לסבול את מצבו ומגיע למיון בבית חולים. למה מיון? מה ההגיון בלראות רופא כשאתה רדוף? לא יותר כדאי לפנות למשטרה? ההסבר הוא שבאיזה שהוא מקום, בתוך מצבו הלא קשור למציאות, הוא יודע שמשהו לא בסדר ופונה לעזרה היכן שצריך.
שדעתו נטרפה עליו,והוא חי במציאות שלו, כלומר הוא במצב פסיכוטי כלשהוא, לכאורה אין לו שום בעייה עם עצמו, כיוון שהמציאות שבנה לעצמו, בה ולפיה הוא חי,היא בעצם המציאות ה"בריאה" כביכול..ואילו השאר, אלה המכונים נורמאליים,הם מן סתם בעצם חולים בעיניו.