שאלה...

אבגד4

New member
שאלה...

אני ת 23 ורציתי לשאול, האם לדעתכם אני חוששת ממגע לא בגלל אונס או התעללות מינית מצד ההורים אלא עקב חוסר מגע? ואף דחייה מצד ההורים והאחים? והאם אני חייבת להיות מודעת לזה בזמן האי נוחות שאני חשה במגע עם אנשים אחרים? האי נוחות מתבטאת ברתיעה, הרגשה כאילו זה לא בסדר, לא מוסרי, לא תקין, לא נכון, לא טוב. מה דעתכם? נ.ב. יש לציין שאני חוויתי הטרדה מינית בצבא, אבל הרתיעה הזו הייתה גם לפני הצבא. ומאז הצבא עברו שנתיים וחצי. ומה אפשר לעשות בנידון?
 

גרא.

New member
קשה לדעת מהן הסבות והנסיבות שבעטיין

את חוששת ממגע מיני.. פרטת כל מיני אפשרויות, לא את כולן,אבל לא ציינת מה חווית, ומה קרה בעברך, למעט הטרדה מינית בצבא, שלא תמיד היא חמורה וטראומתית..כי יש הבדל בין הערות מטרידות, לבין ליטוף "אבהי" דאליבה דאיציק מרדכי, לבין אונס או נסיון לאונס...לעיתים החששות הן על רקע פיזיולוגי,לעיתים על רקע אישיותי ומה שקשור לכך הוא סגנון ההתייחסות למין בבית , כמו שמרנות, פרמסיביות,מתירנות יתר, וכו.כך אם את יכולה מעט לפרט,זה יקל עלינו לייעץ לך.
 

אבגד4

New member
זה מאוד קשה לי אפילו לכתוב את זה

כל כך קשה לי לכתוב את זה, עד שאני כותבת בעיניים עצומות... אז אם יהיו טעויות, תסלח לי... בנוגע לצבא, אלה לא היו רק הערות מטרידות אלא מה שנקרא ליטוף "אבהי" נסיון לנשק וכ"ו... אבל לא אונס. בנוגע לבית, אבא שלי תמיד היה מסתובב עם תחתונים והרבה פעמים היה יושב עם היד בחתחתונים זה היה תמיד מגעיל אותי ונורא בעיני אבל זה נמשך ככה שנים עד שסבתא שלי עברה לגור איתנו, עכשיו הוא מסתובב עם מכנסיים קצרות אבל כשהוא בחדר שלו, לא משנה אם אנחנו הילדים שם, הוא עושה את זה. זה מגעיל... לכן אני תמיד שוטפת ידיים, אחרי שאני נוגעת במשהו שאני יודעת שהוא נגע זמן קצר לפני... ואם הוא עובר בבוקר ושם לי יד על הראש ואומר בוקר טוב, (על אף שזה קורה לעיתים נדירות), אני מיד שוטפת את השיער... לגבי דיבורים על מין, ללא ממש דיברו איתי על זה לפני שקיבלתי מחזור אמא שלי קנתה לי את הספר "איילת מקבלת" ובגיל מסויים, אני לא זוכרת מתי, היא קנתה לי את הספר "מותר לשאול הכל" (שאלות שילדים שואלים על מין, ותשובות). היא פשוט נתנה לי אותם בלי להגיד כלום. האחים הגדולים, עושה רושם שהם נורמלים ממני בעסק הזה הם נשואים ובמפגשים משפחתיים נוהגים לספר בדיחות בנושא וכ"ו כמו כולם... אני לא מספרת בדיחות, לא מדברת על זה ואפילו מתביישת לצחוק לידם על זה (זאת אומרת, גם כשהם מספרים את הבדיחה) עסק מוזר... הא?
 

גרא.

New member
דברייך נוגעים ללב, וכלל לא מוזרים..

אין ספק שאת נושאת עימך מטען רגשי שלילי רב,גם בכל הנוגע לתחום המיני.. הרגשות הללו,נאמר,רובצות עלייך,מכבידות,לעיתים עד כדי תחושה כמו אבן על לבך..אין פלא איפוא שאת מתקשה לפי שעה אפילו במחשבה על יחסים מיניים, שלא לדבר על קיום יחסים של ממש..להבנתי, יש מקום לשיחות טיפולית עם פסיכולוגית,בכדי לעבור תחילה תהליכים של וונטילציה (איוורור) רגשית, התמודדות עם משקעי העבר,ולאחר מכן עבודה על הקניית כלים לקבלה ונתינה במערכת יחסים אינטימית.
 

אבגד4

New member
אני כבר בטיפול... אבל...

עוד לא דיברתי איתה על זה היו עד עכשיו רק איזה 7 מפגשים ובינתיים אנחנו עוד מדברים רק על ההורים ועל כל הצרות איתם אם התעללות נפשית זה כשההורים מקללים את הילד ולפעמים מכים אותו ומאפשרים לאחים להכות ולקלל אז אני מניחה שעברתי התעללות נפשית... בכל אופן, אני לא מסוגלת לדבר על זה (מין) לא מסוגלת. היא זרקה בהתחלה איזה משפט שאמרה: "בהמשך נדבר גם על בני זוג וכ"ו" וממש נחרדתי לרגע לפני שנתיים גם היתי מטופלת אצל פסיכולוגית אחרת, באותה תקופה היה לי חבר (שכמובן לא שכבנו, וגם לא נמשכתי אליו בכלל) כשהיא ניסתה לדובב אותי לדבר על החבר, לא הייתי מסוגלת. כל הנושא הזה של מין, אני לא יכולה לדבר עליו. מה עושים????
 

גרא.

New member
התערבות ייעוצית שעה שאת בטיפול

פסיכולוג, אמנם עדיין בפגישות הראשונות,אינה רצוייה..למעשה אפילו לא אתית,ועלולה להטעות ,אם לא להשפיע לרעה על מהלך הטיפול..לכן לא ארחיב את התיחסותי.יחד עם זה, אומר רק כי הגדרת הדחייה שלך ממין, כפי שאמרת" רתיעה, הרגשה כאילו שזה לא בסדר,לא מוסרי,לא תקין,לא נכון, לא טוב". עשוייה להצביע על כך כי מהוקר הדחייה שלך הוא בחינוך נוקשה ושמרני שקיבלת כנראה בנעורייך..כך זה נשמע..בכל מקרה, את חייבת להיות יותר סבלנית,עם מעט יותר התאפקות, ביחס לצפיותייך מהטיפול.לא מספיק ב-7 פגישות כדי לממש את צפיותייך..ומן הסתם הטיפול יהיה ממושך יותר, כפי שרמזה לך הפסיכולוגית "בהמשך נדבר גם על בני זוג:"..את כנראה זקוקה לתהליך הטיפולי מקדים, לפני ההתיחסות לקשיים עימהם באת..ואת חייבת לבטוח בפסיכולוגית, אם את רוצה באמת ובתמים להשתנות.
 

rob roy

New member
לגבי השפעת הבית על המין

האם אפשרי שחסך ריגשי מצד ההורים יגרום לילד עכבות בבגרות? לפי מה שתואר כאן, היה מסר כפול מצד ההורים: מצד אחד האב התעסק עם עצמו מול ילדיו, וזה סוג של פגיעה מינית (הרי אם הורה מאונן לפני ילדיו - ברור שזו פגיעה מינית, מעשה מגונה). מצד שני, כל הנושא המיני הושתק על ידי ההורים: החינוך המיני בא עם אווירה של רתיעה: "הנה הספר, תקראי ואל תטרידי אותי עם הדבר המלוכלך הזה". אני לא יודע איך היו ההורים מבחינת מגע, האם הורים מחבקים ומנשקים, או הורים של דיסטנס. אני משער שאם היו הורים קרים, זה היה תורם להרגשת הניכור כלפי מין, כי מין הרי הוא עניין של קירבה. לא סתם קוראים ליחסי מין גם "לעשות אהבה".
 

אבגד4

New member
המממ... עזרת לי לסדר קצת את המחשבות

תודה
א. הקטע המגעיל עם אבא שלי ב. ההטרדה המינית בצבא ג. הנושא המיני שהושתק ד. דיסטנס = רתיעה ממין. זה ברור כמו לא יודעת מה...
מה שמוזר זה שאמא שלי מתחבקת עם אחותי בת ה- 12 כל הזמן מלטפת ומנשקת אותה וכמו בציטוט שגרא הביא באחת ההודעות ממאמר של סמדר שיר: "להתכרבל עם הילדים מתחת לשמיכה, להצטופף מול ספת הטלויזיה" ראיתי את המאמר הזה בעיתון ובכיתי... כי את כל הדברים האלה אמא שלי עושה, רק עם אחותי כשאני ניגשת אליה ומחבקת אותה (כמו סתומה, אני ממשיכה לעשות את זה שוב ושוב) היא דוחפת אותי (לא חזק, אבל מזיזה אותי והולכת) וכשאני נותנת לה נשיקה, היא לא מחזירה לי וגם דוחפת אותי ואני יכולה לעמוד לידה או לשבת לידה, והיא לא תיגע בי בחיים רק באחותי אם היה לכם שמץ של מושג כמה זה כואב לי... כמה זה פוגע בי.... לא ייאומן... למי שיש ילדים וקורא את המכתב הזה... אל תעשו הפלייה תתיחסו באותה צורה לכל הילדים, וזה שהם לא באים ונמרחים עליכם לא אומר שהם לא מעונינים במגע... אל תדחו את הילדים... זה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות להם... זה פוגע אח"כ בכל תחום בחיים רתיעה ממגע, פוגע בלימודים, פוגע ברצון לחיות, בביטחון העצמי, בקשרים החברתיים ממש פוגע בכל חלקה טובה... מדהים איך מילים יכולות להרוס חיים... רק שתדעו - מילים כן הורגות! אבל להבדיל ממש שקרה להודיה מילים הורגות בייסורים ובעינויים קשים מאוד...
 

rob roy

New member
פשוט דברים שראיתי סביבי

ולגבי אחותך - איך היחסים ביניכן? אם את בת 23 והיא בת 12, שזה פער לא קטן, אז אולי גם את "נפלת קורבן" להיותך הבכורה? הרי אין ממש בי"ס להורים, במיוחד הורי דיסטנס. ואת השגיאות שלהם הם עשו עלייך. מעניין אם תרצי פעם לדבר איתה על כל זה, לא בקטע של "סגירת חשבונות", אלא רצון להבין. ההרגשה שלי, שאם תנסי, היא לא תקבל את זה בהבנה. אבל זכותך להבין. יכול להיות שזה בכלל לא קשור אלייך? שנולדת באורח לא מתוכנן, או שהיו להם קשיים כלכליים בילדותך, ומתוך איזה חוסר בגרות רגשית, היא תולה בך את האשם. בכל אופן, את לא חייבת להישאר עם ההרגשה הרעה הזאת, ואפשר לתקן את הנזק שהם עשו. כל טוב.
 

אבגד4

New member
תראה...

היחסים עם אחותי כמובן על הפנים היא יודעת טוב מאוד איך לנצל את העובדה שהיא הילדה החכמה היפה והמושלמת של אמא, היא יודעת היטב לזרות לי מלח על הפצעים. אני לא הבכורה, יש לי עוד 2 אחים גדולים... ודווקא זה היה אמור להיות הפוך, אחרי הכל אני הבת שכולם ציפו לה אחרי שני בנים... אמא שלי היא לא אדם שאפשר לדבר איתו, היא מאוד חסרת סבלנות (במיוחד כשמדובר בי) לעניות דעתי התיקון הכי טוב לנזק שהם עשו ועושים הוא מה שאני אוהבת לכנות: "המתת חסד"
אני כבר סופרת את הימים....
 

rob roy

New member
מצב עצוב

אני משער ש"המתת חסד" הינו ניתוק מהמשפחה. זה לא יהיה קל. אני מכיר מישהי שעברה התעללות מהוריה, ובבגרותה ניתקה עימם כל קשר. מצד אחד זה הוציא אותה מהמניפולציות שלהם, אך מצד שני היא מרגישה את חוסר המשפחה, במיוחד בחגים. אך כמובן שזו לא צריכה להיות סיבה להתפשר. רק רציתי לציין שכדאי שתקחי בחשבון שיהיו רגעים קשים, אבל זכותך לחיות חפה ממניפולציות. יחד עם זה, אני משער שבמקום כלשהו היית רוצה לקבל תשובה למה דברים התגלגלו כך. כי כאשר לא מתנהגים אליך כשורה מהילדות, ואינך מבין למה, זה מאד מתסכל, ויכולה להיות נטיה להאשמה עצמית, מהיעדר מישהו אחר לשאול. מצחיק, בשביל רשיון נהיגה צריך מבחן עיוני ומבחן מעשי ועשרות שיעורים. בשביל להיות הורים - אין צורך בכלום.
 

אבגד4

New member
לא הבנת את כוונתי...

הכוונה שלי בהמתת חסד היא לחלוטין כמו אתה שומע המתת חסד... זה יהיה חסד לי ולמשפחתי ממילא תועלת אני לא מביאה, אלא רק נזק וצרות. ואתה צודק, תמיד אמרתי בשביל לנהוג צריך רשיון בשביל להיות הורה, כל חרא יכול...
 

rob roy

New member
מאד מצטער לשמוע

הם פגעו בך, ובתגובה את תפגעי בעצמך יותר??? מה זה, תחרות "מי יצליח לפגוע בי יותר, אני או הם?" למי את מביאה נזק וצרות? זה שלא קיבלת אהבה, זה שההורים לא מילאו את תפקידם, לא עושה את השקרים והירידות שלהם לאמיתיים. את יכולה להרוס, ואת יכולה לבנות. הבחירה היא שלך. או להרוס אותך, לוותר או להקריב; או - לבנות לך חיים חדשים ונורמליים, בעזרתך ועזרת המטפלת. ואחר לבנות משפחה, ולתת לילדייך את מה שלמדת על דרך השלילה שצריך לתת. עצוב שהרבה פעמים ההורים הם טובים כי ילדותם היתה רעה. בכל אופן, אני מקווה שתצליחי, בעזרת המטפלת, לראות מעבר למסך המעוות של המסרים שקיבלת ממי שהיו צריכים לאהוב אותך.
 
תשובה

שלום אבגד4, אני באה מרקע קצת שונה משלך, וגם מבוגרת בהרבה ממך. התחושה שאת מתארת היתה קיימת אצלי לאורך הרבה מאוד שנים, והרגשתי הרבה זמן שמשהו פשוט לא בסדר אצלי. כנראה שיש הרבה סיבות לתחושה הזו. ותחילה אני שמחה בשבילך שזיהית אותה עוד בגיל כזה, כי לי לקח הרבה שנים להבין בכלל שמה שאני חשה זה בעצם פחד עצום, כאשר מישהו פלט יום אחד במקרה שיש לי "פחד מקירבה". האמת לאורך הרבה שנים זה בא לידי ביטוי גם בסגירות שהלכה וגברה ומין הקפה עצמית בחומה. לא משוכנעת שהגורמים לבעיה אצלך דומים לשלי, ואני לא פסיכולוגית בשביל לנתח מה קורה אצלך. אני יודעת רק דבר אחד, שמה שגרם לי קצת להשתחרר מהבעיה זה פשוט "קפיצה למים עמוקים". ברגע שהבנתי מה אני חשה בעצם, החלטתי שאני הולכת עם הפחד ומרשה לו לחיות בתוכי אבל יחד עם זה מאפשרת לאנשים להתקרב אלי וזה התחיל בנסיון לפתיחות רגשית (פשוט לספר..כמו שאת עושה עכשיו - עוצמת עיניים וכותבת) ואח"כ למגע פיסי. זה קשה..וזה לקח לי שנים..ולא תמיד מקבלים פירגון או הבנה מהסובבים...ואלוהים עדי כמה דמעות ירדו מהעיניים..אבל במפתיע זה עזר. זה היה בשלבים וכל פעם הצבתי לעצמי את המשימה הבאה שלי בעניין שאני חייבת לעבור.זו תחושה של איזה רף גבוה שהצבתי לעצמי ואני חייבת לעבור אותו. אז בפעמים הראשונות הרף נופל ואני נופלת איתו, (הלב נשבר והגבר גם לפעמים כבר ברח) ואח"כ פתאום עוברים אותו, ואז הפחד מתעמעם לו!!. אני, לעומתך ,לא עברתי טיפול פסיכולוגי ואולי זו טעות, כי שורש הבעיה כנראה שנשאר ולא ממש נפתר והיום בדיעבד אני מסתכלת אחורה ורואה את עצמי באור שונה לחלוטין, אחרי הרבה שנים. אולי עם טיפול הזמן היה מתקצר..מי יודע???. אני שמחה בשבילך שבגילך שלך את כבר מודעת לבעיה שלך ומוכנה ללכת לטיפול.. בגיל צעיר יותר הדברים פתירים הרבה יותר בקלות, כך שאל תרימי ידיים, וגם אל תברחי מהבעיה והקשיים שבדרך.. מנסיוני שלי נראה שבשביל להרפא מהלם קרב, צריך לחזור למקום הקרב... ובמקרה שלי זה פשוט להתעמת עם הפחד ולשנות את ההתנהגות.. ואם הועלתי לך במשהו, אז שכרי בצידי... מאחלת לך הצלחה..
 

אבגד4

New member
תודה לך...

אני אמנם בטיפול, אבל לא רואה את האור בקצה המנהרה יש עליות וירידות היסטריות הכל תלוי במה שקורה בבית.... אולי ארים ידיים ואולי לא... העניין הוא שאצלי מאז ומתמיד רציתי לפנות לפסיכלוגית, ביקשתי מאמא שלי עוד כשהייתי בתיכון והיא לא עשתה כלום בעניין. לפני חודשיים פניתי לבד לקופת חולים. מצד שני כבר 15 שנה (כן כן, מגיל 8) אני חושבת על התאבדות (או המתת חסד)
ולא נראה לי שמשהו הולך להשתנות. אחרי הבחירות...
 
אספר לך משהו....

כשהייתי ילדה קטנה הרגשתי שהעולם בוער סביבי. ישבתי יום אחד וכתבתי מכתבי פרידה לכל אחד מבני משפחתי. ואמרתי לעצמי שלא שווה לחיות כי אין בשביל מה...בכיתי, וצעקתי בתוכי פנימה. היום אני צוחקת..ולא בגלל שקל לי, (להפך..אני היום בתקופה קשה של חיי) אלא בגלל שהיום אני מבינה שכן !! בהחלט כן!! יש לי בשביל מה לחיות. יש לי מטרה... חביבה, זו לא המתת חסד, מה שאת מדברת עליו, זה ויתור, וזה לא מתאים לך, מסיבה פשוטה שהרמת את הדגל ועשית צעד ראשון כשהלכת לפסיכולוגית. וצריך גם לזה אומץ. לי לא היה אותו..לך יש.. את לא רואה את האור בקצה המנהרה כי הדרך ארוכה. היא גם לא קלה. והפתרון לזה הוא לא לחפש אותו בקצה המנהרה. ללכת צעד קטן אחרי צעד קטן ולרשום השגים קטנים שעל הדרך. להגדיר מטרות קטנות - אבני דרך - שאותם תצטרכי לעבור צעד אחרי צעד שהיכולת להשיג כל אחת מהן תתן לך כוח להמשיך הלאה. את לא תרגישי אבל פתאום תגלי שעשית הרבה ודברים כן משתנים.ואז יהיה לך הטעם בחיים.ואת כל כך צעירה ומסוגלת לבנות הרבה בחיים. נראה לי שאת עסוקה הרבה ביחסים שלך עם הוריך, ואני חושבת שכדאי שתתני צ´אנס לפסיכולוגית שלך להוביל אותך צעד צעד בנוגע לזה. ולפי דעתי זה בסדר ולגיטימי לפחד, לבכות, לצעוק לכאוב ואת יודעת מה? גם קצת לרחם על עצמך. אבל אז אני מאמינה שצריך לסלוח לעצמנו קצת. לומר לעצמנו שאנחנו בסך הכל בני אדם, וקצת לאהוב את עצמנו. "תחבקי" את עצמך, מגיע לך!! אני יכולה לספר לך מניסיוני בעניין ששנים רבות שברתי את הראש מאיפה יש לי בעיות. איפה ההורים היו לא בסדר. איפה אני לא בסדר. הרבה שאלות של: למה???? הקפתי את עצמי בספרי פסיכולוגיה למיניהם, שקעתי בנסיון להבין את המוח שלי...מה קורה בו?? לא משוכנעת שזה הביא אותי לפתרונות.. היום אני משתדלת לסלוח לי, להורים, לסביבה ולחיות איתם בשלום. החיים לפעמים גורמים לאנשים להתנהג בצורה שלא מובנת לנו, ובכלל זה גם הורים. לפעמים לא שווה להלחם בזה, ולפעמים צריך לדעת להניח לזה, לסלוח, ולהמשיך הלאה. תופתעי לדעת כמה משפחות חיות עם כל כך הרבה קונפליקטים ובעיות, וכמה אנשים מתמודדים עם טעויות הוריהם וממשיכים ומביאים בעצמם ילדים לעולם. זה יגיע גם אליך וסבלנות זה גורם חשוב בעניין.... אז קחי נשימה עמוקה ותקפצי למים..
 
למעלה