עד שהאוצר שלנו נולד עוד היה לנו תיק לאימוץ פתוח
תלוי איך שואלים. אני בדר"כ מסבירה.
לי היתה דילמה מאוד קשה בין פונדקאות לאימוץ.
ההסבר שלי:
גם בארץ וגם בחו"ל אנחנו יכולים לאמץ רק ילדים עם צרכים מיוחדים. מדובר על ילדים גדולים בגלל הגיל שלנו, ילדים שעברו טרגדיות מכל מיני סוגים. המדינה זורקת על המאמצים את ההתמודדות עם הבעיות של הילדים ולא מספקת שום עזרה - לא נפשית ולא כלכלית. בתנאים האלה אני מרגישה פריירית. השרות למען הילד עושה את המוות עד לאימוץ וגם לא מסייע אח"כ.
אנחנו נפגשנו עם עובדת סוציאלית בשרות למען הילד בשלב מאוד מוקדם של הטיפולים שלי, לפני שבכלל הפונדקאות נכנסה ללקסיקון שלנו. היא היתה ממש מגעילה ואנטיפטית וגרמה לי להבין שאני לא מתקרבת אליהם יותר. רצו לצוות לנו אותה לקראת הלידה של הנסיכה שלנו וביקשתי מישהי אחרת.
כל הכבוד למי שמאמץ, במיוחד בארץ. מורידה בפניהם את הכובע - אנשים גדולים.
בתכלס, אם היו אומרים לי את החלק האחרון של המשפט שלך הייתי מכסחת אותם כנראה. שיאמצו הם.