שאלה

[bluffin]

שאלה

היי
לאורך השנים חוזרת לקרוא פה מידי פעם
אף פעם לא כתבתי משהו
אני שוקלת לחזור לאשפוז בפעם המאה
פוחדת לשלוח את הפקס
אמנם כבר שלחתי לפני שנה וחצי פקס לתל השומר, אבל כבר הספקתי לשכוח ...מישהי יכולה להזכיר לי מה צריך לכתוב ?

תודה ..

 

[levshavur]

בלופין

שלום לך,
אני שמחה שמצאת את האומץ להיכנס ולכתוב, ברוכה הבאה לפורום!

לגביי השאלה שלך: וואו, עבר כול כך הרבה זמן מאז שהלכתי לאינטק בתל השומר...
מה שאני כן זוכרת שמלבד האינפורמציה הבירוקרטית אני כתבתי מכתב לד"ר גור והסברתי לו למה בעצם אני מבקשת להתקבל לאשפוז, ועל הרצון החזק לתפוס את זה בזמן לפני שזה מתדרדר...
אז גם אם לא חייבים לכתוב משהו כזה, אולי כדאי לעשות את זה בכול זאת, גם על מנת שלך יהיה סדר בראש להגדיר מה המטרה שלך, וגם על מנת שיתייחסו ברצינות לבקשה שלך, במיוחד לאור העובדה שיש תור ויש נשים שמחכות להתקבל...המכתב גם יכול לתת להם אינדיקציה עד כמה המצב חמור.
בנוסף כדאי לצרף גם ניירת רפואית או לפחות מכתב ממי שמטפל בך.
את מוזמנת להישאר כאן איתנו ולהרגיש בבית...
שיהיה לך בהצלחה! ואני אשמח אם תעדכני איך הולך לך.
לבשה.

 

[bluffin]

תודה....

. הבעיה היא שאני פוחדת לחזור לשם. הייתי כמה פעמים בתל השומר בילדים. אחר כך הגעתי לבוגרות וברחתי אחרי כמה ימים... לא בטוחה שאני יכולה לסבול את זה. דיי אבודה. אני גם בטיפול כרגע ככה שאני לא יודעת עד כמה זה נחוץ. אני לא רוצה לכתוב פה יותר מידי פרטים. אני יודעת שאנשים שאני מכירה קוראים פה ואני לא רוצה שיזהו אותי

 

[levshavur]

התלבטויות

בלופין שלום,
אני יכולה להבין את ההיסוס שלך לגבי אשפוז, במיוחד אם יש לך כבר ניסיון לא הכי טוב...השאלה היא מה בעצם גרם לך לברוח משם? אם את מרגישה שזה יחשוף אותך כלפי כותבות אחרות שאולי יזהו אותך, אז אל תכתבי על זה, אבל זו נקודה למחשבה בשבילך...
יכול להיות שאולי הייתה מתאימה לך מסגרת אחרת, כמו בית שיקומי לדוגמה?
לי השהות בהוסטל עזרה מאוד: עצם זה שיש מסגרת מסודרת, שמישהו משגיח עלייך ואת אמורה לאכול בצורה טובה, זה עוזר להקטין את הסיכוי לנפילות, לפחות ככה זה היה במקרה שלי...מה דעתך?
לבשה.

 

[bluffin]

...

ברור לי שמסגרת אחרת מתאימה לי יותר
הייתי פעמיים בבית השיקומי
בשתי הפעמים הועפתי על "סיפטומים"

לא יודעת מה לעשות..

 

[levshavur]

עניין של החלטה...

בלופין שלום,
אני יודעת עד כמה זה קשה כשה'קול' החולה 'מרעיש' לך במוח...

אבל נקודת המפנה היא ברגע שאת אומרת 'די! לא רוצה יותר לשמוע! ' זה לא שלפתע ה'קול' הזה ייעלם, ובבת אחת תהיי בלי הפרעה, אלא שהעוצמה שלו תחלש וה'קול' הבריא יהיה חזק יותר...
זו ההחלטה שלך אם את בוחרת בהחלמה, ומוכנה לעשות בדיוק מה שאנשי המקצוע יגידו לך (קודם כול הדיאטנית בתור התחלה), ואחר כך אם תהיה לך משמעת עצמית מספיקה, גם מסגרת מכילה כלשהי, כמו הבית השיקומי יכולה לעזור. העיפו אותך כי לא אפשרת לצוות לעזור לך...הרי מהם ה'סימפטומים'? - זהו ה'קול' של הפרעת האכילה שלך...
כשנכנסתי להוסטל יכולתי בקלות להמשיך ולשקוע בתוך ההפרעה, ואכן בשלב ההתחלתי זה מה שעשיתי, אבל אז הבנתי שאני הורסת את המאמץ של כול מי שמסביבי לעזור לי...והייתי קפדנית מאוד לעשות מה שנאמר לי. הצלחתי להיפטר דרך כוח הרצון הזה גם מדברים מזיקים אחרים, כמו פגיעה עצמית למשל.
דבר נוסף, ההפרעה עצמה היא רק 'סימפטום' למשהו שכואב ברובד הרגשי העמוק, משהו שלא ממש בא לך לגעת בו. אבל עד שלא תגעי בכול הכאב הזה, מה שזה לא יהיה, זה ימשיך להשפיע על החיים שלך, וההפרעה תימשך. ההפרעה היא רק ביטוי למצוקה שלך. אז לדעתי יש צורך שתנסי לפתוח, ברובד העמוק, את מה שיש שם בטיפול פסיכולוגי.
גם אם תתאשפזי במחלקה להפרעות אכילה, או תהיי במסגרת אחרת, כול עוד לא תקחי את שתי ההחלטות האלה, זה לא ייתן לך פתרון אמתי. המחלקה אולי תוכל לייצב אותך ברמה הגופנית, ולשפר את המצב, אבל היא לא תוכל לקחת את ההחלטות במקומך...
לבשה.