כשאני הייתי קטן היה לי חום גבוה
ואימא שלי לקחה אותי לרופאה שאמרה לה שזה כלום. אבל אימא שלי כאדם לא היסטרי, התעקשה שזה לא כלום, כי היא יודעת מה זה ילדים חולים. הרופאה התעקשה שזה כלום, ושאימא שלי היסטרית. בסוף אימא שלי לקחה אותי לבית חולים, וגילו שיש לי דלקת כרום המוח והפציצו אותי באנטיביוטיקה. מה אפשר להסיק מהדיון הזה על עולם הרופאים ? לדעתי כלום, זה יכול לקרות, וטוב שיש הורה עירני, ואם הורה לא עירני (כי הוא לא חכם או לא יודע או לא מתעניין) אז יש בעייה לילד. לא כי אנשים לא מתייחסים לילדים, אלא כי האפוטרופוס של הילד הוא ההרוה, ותפקידו עד גיל 18 (ובחברה מודרנית גם אחרי) לדאוג לאינטרסים של הילד. במידה והאפוטרופוס נכשל, אז יש בעייה, וקשה למדינה לטפל בכל מיליוני ההורים שיש בה, זה תפקיד ההורים. לגביי הפסיכיאטר - קשה לי להאמין שהוא מאבחן שטויות ואומר להורים כל מיני דברים שמנוגדים להיכרות שלהם והם פשוט קונים את זה. ואם ההורה מסכים עם הפסיכיאטר, אז אולי שניהם צודקים, הרי ילד עם בעיות בדרך כלל לא יגיד "חברה, אני בעייתי וצריך טיפול" הוא יגיד "כולם לא מבינים אותי, כולם חושבים שאני דפוק ומנסים לשנות אותי". אולי כדאי שתסבירי על מה הדיון. את הולכת סחור סחור. אף אחד מאיתנו לא מוכשר לדעת האם אפשר וראוי לשים פסיכיאטר כמנהל מחלקת ילדים. זהו תחום מקצועי, שצריך ידע בו. אם יש לך טענות ספציפיות שקשורות בדברים שראית או עברת בעצמך, אז תעלי אותם ואפשר לעזור לך לפתח. סתם לשאול אנשים שלא ממש מבינים ברפואה "האם אפשר לשים פסיכיאטר כמנהל מחלקת ילדים ?" זה כמו לשאול חבורת אנשים שלא מבינים בכלכלה "האם אפשר לשים רואה חשבון כחשב או גם כמנהל כספים ?" הייתי מצפה שרק מי שמבין בנושאים הללו יענה.