ההתביישות לשווא...
אהלן הפסטוס, החשיפה בענין הנגיף לרוב בעייתית. יש כאלה, מעטים, המתמודדים איתה בקלות - או לפחות כך זה נראה. אך הם מעטים. רובנו המכריע מהסס בכל רגע. גם כשאנו אמורים לדווח לשירותים רפואיים, ביטוחים, רשויות, בני זוג, משפחה ואפילו סטוצים אנו נתקלים בחומות של הסתרה והדחקה. לא חשוב כמה שנים אנו נושאים בדמנו את הנגיף - עדיין, בתוכנו, אנו נושאים עמנו קלון מסוים. בעיניי, הנשאות האמיתית היא הבושה. לשאת בושה זה קשה יותר ממסע אלונקות לילי (למי שעבר את זה...) שאתה יודע כי יגמר עם עלות השחר. לשאת את בושת הנגיף זה לתמיד. אני מציע לך, בזמנך, להקל ולו במעט את העול הבלתי נסבל הזה ולפחות לשוחח על בסיס קבוע דרך המסרים הפרטיים, מיילים או טלפון עם החברים כאן. חלקם משתמשים בכלי הפורום כדי לבקש ולהציע תמיכה. נסה להתרגל לעניין, נסה לעזור לעצמך בכל דרך שתתאים לך - אך אל תשאיר את עצמך ללא תמיכה כלשהי. אולי תתרגל יום אחד, מחר, בעוד שנה למצב בו אתה נמצא. אולי תשלים יום אחד וקצת יוקל עליך. ואז תצטרף אלינו לפעילויות ואירועים. באותה הזדמנות תווכח שגם אנחנו בדיוק כמוך. אוהבים וכואבים, שמחים ועצובים, אמיצים ופוחדים. בהצלחה! דרור