נזכרתי בשיר שמתאר את המעמד ושמו "ירושלים"
איש היה בירושלים אַנָסְטָרְכוס שמו כל ימיו שלח ידים בביזה ושוד המזל פנים האיר לו אבל לא לעד - שר-מאה פח הטמין לו הגיבור נלכד ועימו, בנחושתים חברו, אגב: השופט פסק: "השניים עם שחר, לצלב!" צלב ועוד אחד, עליהם הוא והצעיר ועוד צלב אחד ביניהם ועליו - אסיר כדקירת חרב לא נפסקת זוחל הכאב מגפים ומפרקת עד עמקי הלב אנסטרכוס לא ירעיש לא ימיש שפה חברו אל השלישי פונה ברוגזה: "העולם אתה מושיע פוקח עיוור, שעתך הרי הגיעה - מי לך עוזר? אלהים הוא בשמים וכאן, על הצלב מסמרים על הגפים והדם הזב אם אמנם בן-אל היית - עשה נא כאל: נס חולל ובו קנית שמך כגואל! את שלושתנו בדבר קסם ממכאוב חלץ!.. מה אתה ממתין?" - כועס הוא הבחור הלץ אנסטרכוס ראש הגביה אין ליבו לצחוק: "מי את שנינו כאן הוקיע דין עשה וחוק! כל אשר מאז ידענו - גזל, רצח, שוד... והלז - מה לו עמנו?" - וקולו כשוט ואחר מבט נושא הוא אל שכנו לצלב: "חוסה אדוני, כפר-נא! החטא - נעוריו" "אנסטרכוס" - כך לפתע קרא לו בשם - "לא בנעורים החטא הוא לא האיש אשם. 'אלהים אינו אדם האדם - לא אל' - עד היום כלל זה קוּים מן היום - בטל!" "אדוני, קצי קרב!" "הבשר ימות!" "אדוני, חריף הכאב!" "אחריו - חרות!" הכותב והמלחין - שלמה קאלו.
