שאלה שמציקה....../images/Emo4.gif
ערב טוב לכולם. אני לא בטוחה שכאן זה הפורום המתאים, אבל לפחות השם נראה מבטיח.... אני בשנות ה30 לחיי, אם לשני בנים מקסימים ושובבים, אמי בסוף שנות ה60. סה"כ מסתדרות טוב, אבל כמו בכל מערכת יחסים יש עליות וירידות. אני נמצאת כרגע בתקופה מאוד עמוסה בעבודה, ואימי מאוד עוזרת לי בימים האחרונים (בעלי כרגע בחו"ל)- היא מגיעה מרחוק ולא מקטרת על זה וסה"כ מנסה לעזור לי. ואני מוקירה תודה על כך. אבל....כשהיא בבית שלנו, אין רגע ללא ביקורת... למה הילד לא אוכל מספיק? למה השני צועק? למה הוא לא לבוש מספיק? למה הוא לא שותה? וכו וכו... כל הימים לא פתחתי את הפה, אבל היום... חבר של הבן הגדול (בן 7 ) בא לבקר אותו, הם שיחקו במשחקי חרבות, מלווים רעש וכהרגלם של ילדים (בנים??) גם המון בלאגן. היא באה אלי ואומרת לי- "אם אני לא הייתי שומרת עליהם הם היו מפרקים את כל הבית, איך הם מתנהגים ככה?" כעסתי בתוכי, הרי הם רק ילדים, וזה מה שהם עושים, ילדים לא משחקים בסדר מופתי!! אמרתי לה את זה- שהם רק ילדים והם משחקים ושאלתי אם היא שכחה כבר כשאחותי ואני היינו ילדות.... היא ענתה שאנחנו היינו בנות ולא התנהגנו ככה..(!).חמתי בערה בי, אבל החזקתי את עצמי. אמרתי לה- את באמת רוצה שאני אאמין לך שאנחנו לא השתוללנו כשהיינו ילדות??? והלכתי. לא המשכנו לדבר על זה, אבל זה בוער בתוכי עד עכשיו. א. כל הביקורות שלה ב. חוסר הסובלנות שלה כלפי "בלאגן" של ילדים ג. היא מודעת היטב לכך שאני כמהה לבת מאז ומתמיד...וזה שוב העלה בי את "הכעס" על כך שאין לי בת... זאת אני שרגישה מדי? היא בסדר? איך הייתם מתייחסים לכל זה? לא בטוחה שזה הפורום הנאות- אבל אני אשמח לתגובה. לילה טוב.
ערב טוב לכולם. אני לא בטוחה שכאן זה הפורום המתאים, אבל לפחות השם נראה מבטיח.... אני בשנות ה30 לחיי, אם לשני בנים מקסימים ושובבים, אמי בסוף שנות ה60. סה"כ מסתדרות טוב, אבל כמו בכל מערכת יחסים יש עליות וירידות. אני נמצאת כרגע בתקופה מאוד עמוסה בעבודה, ואימי מאוד עוזרת לי בימים האחרונים (בעלי כרגע בחו"ל)- היא מגיעה מרחוק ולא מקטרת על זה וסה"כ מנסה לעזור לי. ואני מוקירה תודה על כך. אבל....כשהיא בבית שלנו, אין רגע ללא ביקורת... למה הילד לא אוכל מספיק? למה השני צועק? למה הוא לא לבוש מספיק? למה הוא לא שותה? וכו וכו... כל הימים לא פתחתי את הפה, אבל היום... חבר של הבן הגדול (בן 7 ) בא לבקר אותו, הם שיחקו במשחקי חרבות, מלווים רעש וכהרגלם של ילדים (בנים??) גם המון בלאגן. היא באה אלי ואומרת לי- "אם אני לא הייתי שומרת עליהם הם היו מפרקים את כל הבית, איך הם מתנהגים ככה?" כעסתי בתוכי, הרי הם רק ילדים, וזה מה שהם עושים, ילדים לא משחקים בסדר מופתי!! אמרתי לה את זה- שהם רק ילדים והם משחקים ושאלתי אם היא שכחה כבר כשאחותי ואני היינו ילדות.... היא ענתה שאנחנו היינו בנות ולא התנהגנו ככה..(!).חמתי בערה בי, אבל החזקתי את עצמי. אמרתי לה- את באמת רוצה שאני אאמין לך שאנחנו לא השתוללנו כשהיינו ילדות??? והלכתי. לא המשכנו לדבר על זה, אבל זה בוער בתוכי עד עכשיו. א. כל הביקורות שלה ב. חוסר הסובלנות שלה כלפי "בלאגן" של ילדים ג. היא מודעת היטב לכך שאני כמהה לבת מאז ומתמיד...וזה שוב העלה בי את "הכעס" על כך שאין לי בת... זאת אני שרגישה מדי? היא בסדר? איך הייתם מתייחסים לכל זה? לא בטוחה שזה הפורום הנאות- אבל אני אשמח לתגובה. לילה טוב.
