זה די "פשוט" - לומדים לחיות עם השאלה
למדתי מהרב עמיטל ז"ל שחשוב לשאול שאלות ויותר חשוב לקבל את העובדה שלא לכל שאלה תהיה תשובה.
להאמין פירושו לשאול כל הזמן שאלות, להתעמת עם האמונה, לפקפק ולבחון.
חשוב להדגיש - זה לא שאני מדחיק את השאלה, היא קיימת יום יום, אבל אני מקבל את העובדה שלמרות שהייתי רוצה, לא לכל דבר יש תשובה (ובדיוק ההפך מהשיר המפורסם של אייל גולן - "בכל מקום, כל הזמן,יש לכולנו מגדול ועד קטן, ימים יפים, וגם פחות, ובניהם תשובה לכל השאלות... מי שמאמין לא מפחד
את האמונה לאבד")
וראי דבריו היפים של הרב עמיטל מתוך המאמר "על הדור שאינו יודע לשאול":
"לפנינו תופעה של דור שאינו יודע לשאול. לא סתם אינו יודע לשאול, אלא אינו יודע לשאול לכתחילה, פרי אידיאולוגיה חינוכית. 'אינו יודע לשאול' הפך להיות אידיאל חינוכי ברמות חינוכיות שונות. הממסד שהיה אחראי לחינוך הדור הצעיר בקהילת הציונות הדתית ראה, במודע ושלא במודע, בטיפוח האידיאל של 'אינו יודע לשאול' ערובה בטוחה להמשך דרכה התורנית והציונית בקרב הנוער.
נוער, שמעצם טבעו היה יודע לשאול, למד להסתפק בשאלות בתחומים מצומצמים למדי, תחומים בהם השאלות אינן משמעותיות ובעיקר טכניות ופורמליות אך ודאי לא קיומיות. מעבר לתחומים אלו, הפנים הנוער את המסר החינוכי שהשאלות, גם אם לא ממש אסורות, ודאי שאינן רצויות, וכך נוצר מצב שחלק נכבד מבני הנוער חדל לשאול, לא משום שחושש לשאול אלא פשוט משום שאינו יודע לשאול. במשא ומתן הלכתי בבית מדרש מקובל שתהליך השאלות והתשובות אינו מסתיים עם התשובה הראשונה. אחרי התשובה באות פירכות ושוב תשובות עד שהדברים מתלבנים, אם על ידי מציאת התשובה הנכונה ואם ע"י קביעת "צריך עיון". לא כן, למשל, בתחומים הנוגעים לדרכי ההשגחה האלוקית בתקופתנו אחרי השואה, בתקומת מדינת ישראל, מאבקיה ומלחמותיה המתמשכים. איני מדבר על השואה, שהדחקתה מן התודעה שלנו היא פרשה בפני עצמה שלא כאן המקום לדון עליה. בתחומים שהוזכרו, גם אם נעשה נסיון לפתוח פתח כל שהוא לשאלות מציקות, כל תשובה סתמית-סיסמתית סוגרת מיד את הפתח, ולא נשאר מקום אפילו ל"צריך עיון"...
ודאי שמאז ימי הנביאים ישנן שאלות רבות שאין לנו תשובות עליהן, ויש שהשאלות הן פשוטות אבל התשובות הן מורכבות יותר וקשה לאוזן שהתרגלה לסיסמאות לעכל אותן. אולם יש לדעת שעצם האפשרות לשאול – והאומץ לשאול – גם כאשר השאלה נשארת ללא תשובה, יש בה משום חצי מענה, בבחינת 'שאלת חכם חצי תשובה'. השאלות, גם הקשות ביותר, עושות את עבודת השם למשמעותית יותר וקיומית יותר, את היחס לתורה ומצוות איכפתי יותר, ועל ידי כך מקבלת עבודת השם מימד של עומק. לעומת זאת החנקת האפשרות לשאול גורמת לרדידות במכלול ההויה של עבודת השם."
